AmichaiLau-Lavie

Amichai: Corks that break half way through opening of a bottle create a bottleneck that’s a pain in the neck… Better opener and deft technique will do the trick but what do you once it happens? Consider stuck wine-bottle-cork as a symbol for what gets us stuck in life – half way on the way to that desired sip or taste or want – the road gets blocked. How and if one solves the problem says a lot about one’s life.

And not too be too crass too soon, but this symbolism is super sexy, and is somehow about the very thing itself. Corks that go into a bottle? pleasure that is bottled up? When it comes to our personal work of self improvement, spiritual, mental, physical – the sexual will always require a lot of work – which isn’t always comfortable or even safe for us. We carry a lot of baggage: fear and shame, yearnings and pains – and always more potential for pleasure, in all that has to do with our truly private parts.

Tonight is six weeks into the journey, and its time to look at sex. Malchut of Yesod is the Ying and Yang of our tradition – feminine and masculine energies combine as one to welcome this sixth sabbath of the Omer, as the Queen of Time descends.

Open a bottle of wine tonight, carefully, with intention for the sacred invitation. Take some time to think of the erotic forces in your life, and what is or is not in balance, and what’s broken, and what can you – what can i – actually begin to fix?

Sip. Slowly. Finish the bottle or cork it carefully again, making sure the cork does not break. Repeat tomorrow, and the next day, and again.

Shabbat Shalom.

פקק שבור בצוואר בקבוק פשוטו כמשמעו – סמל כמוס במשמעויות נוספות שכל כולן קריצות על מה זה להיות תקוע בדרך אל שמחה פשוטה

מה לעשות כשהפקק תקוע ורוצים ללגום? איך פותר אדם אתגר מעצבן כזה אומר הרבה על מי ולמה ועל החיים בכלל

פקק בתוך בקבוק מעלה אסוציאציות מיניות מאד ואולי בערב השבת הזה, ששה שבועות לתוך הספירה, יש מקום חשוב להציץ במיניות ובאירוטיות הבסיסית ויסודית כל כך לאיכות החיים

איפה אני נושא כאבים, מאווים, אכזבות, פחדים, בושה, כמיהה – ופוטנציאל ממש של עונג? מה עושים עם כל היצרים הפקוקים האלב כשלהרבה מאתנו אין פתרונות ברורים של פורקן והנאה? עבודת הקודש הזו מחייבת תשומת לב ואולי גם השבת מגיע זמנה

מלכות שביסוד היא הדימוי המדויק של זכריות ונקביות – ההפכים המתחברים הניגודים המיירים זיווג פנימי מושלם

איפה האיזון שלי בין זכרי ונקבי, בין שמחה ועצב בכל הנוגע לחיי המין? איפה הכאבים – מותר בהם לגעת – ואיפה, אולי יש מקום לתיקון שלפחות התחלתו בידיי? הערב, בפתיחת בקבוק היין לקידוש שבת, רוצה לחלוץ את הפקק בכוונה וברוגע, שלא ישבר ולא יתקע, ולחשוב לעצמי על השאלות האלה, בפרטיות כי כאלה הן

וללגום, באיטיות

ואם לא סיימנו את היין, להחזיר את הפקק למקומו, בכבוד

ומחר, שוב

לחיים. שבת שלום

Amichai: Only when a thing is broken, something else can grow again. What’s the point of change, of seasons, if everything would always stay the same? It’s a choice to recognize the beauty in the brokenness, the discontinuity that comes hand in hand with what’s new and improved. It’s a choice to focus on the positive side of the change – the bloom of the pine cone – and not the broken branch.

Has this journey turned me into a tiresome Polyanna? possibly. But maybe not. Crutch in hand, crafted from some broken branches, I choose to look the painful stuff in the face, honor, with compassion, where the wounds still fester, but gently, gently, take the next step on the trail. There are other choices, and some days are easier than others, but on this path, on this day, I choose the blooming bud.

41: Yesod of Yesod- the root of roots, the core of all that matters on this journey, in my life: focus on what IS, not on what is not. honor blessings. thank the hardships. smell the pine-cone, climb the tree of life. one more branch.

רק כשענף נשבר אפשר לראות את פנימיותו ולהרגיש את הפעימה המסתורית שמניבה את העלים והניצן שהנץ מקצהו השבור

כמו לב

שכאבו מזכיר לנו, יותר מעת שמחה, לשים לב, ללב

לשים לב לניצן המלבלב בקצה ענף שבור הוא מעשה של בחירה

פשוטה לכאורה אבל לא כל כך

האם המסע הזה הופך אותי למטיף נודניק עם משקפים ורודות ולהגים בזכות התקוה? אולי, אבל מה לעשות, כל השברים הללו, יום יום, מניעים אותי לצלוע בעזרת ענף שבור למשענת ולהתמקד בפריחה

יש מקום לתת כבוד לפחדים ולכאבים ולשברי האהבות והאכזבות כולן

אבל בסופו של יום, כמו היום, אני מעדיף להתמקד בפריחה

יסוד שביסוד – לב הענין הוא להתמיד בידיעה של מה שיש – לא מה שאין

היש הוא מה שיש, מורכב, פלאי ולא תמיד פריחה בלבד, לא חסר על מה להצטער ולכעוס – אבל – איכשהו – גם

כל זה ניתן לבחירה

מודה על הרעה ועל הטובה, צולע קצת, כל פסיעה יסוד שביסוד ועץ החיים מלבלב בדרך אל ההר

הלאה

איך אמרה לאה גולדברג? ומותר, ומותר לאהוב

Amichai: Cut it out. No. Really. What will it take for me, for you, to cut out the self pity, the focus on the past that hurts us and snap if off and carry on? I know it’s easier said than done and we all carry baggage, but sometimes I just really want to take a blade and make a sharp incision and declare: This is where the madness stops.

So how? We are all so afraid, often with good reasons, to leave behind what once we loved or wanted and now we feel so stifled by. And how do we know what to cut out and what to struggle with? which of our doubts is valid and which is really just a fact of fear?

Today is 40. mythic number. If we’ve counted together this far along the journey our bond is bound to matter. Maybe this spiritual discipline of daily counting will help us focus on what matters more, or less, and what’s worth taking on the journey onwards, and what not.

Hod of Yesod: Look back at how amazing it’s been, all this artwork, all these conversations, and how humbling to know that this is so small in the bigger scheme of things. Onwards, friends, the last ten days await us, rooted in a faith that this all matters, make a clean break with what happened and take the next best step. And pack an extra blade, coz cutting’s tricky and more will be needed to be cut out as we reach the top.

לחתוך ודי. כמה כבר אפשר להסחב עם לב כבד, ואשם וכעס ,מכתבים שלא כתבנו ותמרות עשן

לשחרר מה שהיה כמו חיתוך מדויק בבשר החי של העבר הכבד והמכביד, מה שהיה היה

?לא פשוט, אני יודע ובכל זאת לא חבל להסחב עם כל כך הרבה מטען עודף

איך יודעים מה לשחרר ועם מה להמשיך להתמודד? חלק ממה שכובל אותנו לעבר מוצדק ונחוץ אבל כל כך הרבה יושב כמו ספחת

היום ארבעים. מספר טעון של מלאות. מביט אחורה על כברת הדרך בהשתאות של עושר השיחה ומתכנן קדימה את הימים שנותרו ורוצה להיות קל יותר, משוחרר יותר, פחות רעשים בראש. את מה לחתוך? ואיך

הוד היסוד: מבט לאחור ולפנים – כל האיורים הנפלאים האלה, שלל מילים ומחשבות, מה יפתה הדרך ומה למדנו וכמה כל זה קטן בצניעות מול ההוד המלא של הכל, מול ההר הנראה לעין מעבר לאופק, מעלה עשן

עוד מעט הגענו. להגיע בקלות, לשחרר מטען, לחתוך בזהירות מה שלא ממש נחוץ ולארוז סכין רזרבי כי תמיד נצטרך לחתוך עוד ולשחרר , גם בפסגה

Amichai: Makeup, I once was told by a veteran dragqueen, is war paint, and the best way to put on lipstick is with a very big smile. The painted face may enhance your features but your inside is what will make you shine, and maybe even win the war.

When the makeup tools are broken, it still works, if not as easy, and so, it seems, do we. Putting on a brave face when inside one feels defeated can be fake and feel frustrating but perhaps it is just one helpful small step towards a triumph, on life’s battlefields, large and small. One small step to deeper joy.

On day 39 of this count to 50, I turn back my face, made up or not, to road that we have walked. Start to wrap up, gather all that’s broken, start to count the counted, honor scars and battle, get prepared to climb the final stretch of mountain, get ready to not look back. Smile, and wave, and move on.

Netzach of Yesod is the infinite possible found in a single drop of rain, a simple smile, a single step. Can I, today, find one good reason to smile from inside, proud and patient of all accomplishments, and get ready for the final climb? At the end of the the day – this day, those little smiles will matter. And at the end of the journey, 11 days ahead, what matters most will be the climbing itself, not what it looks like from the outside.

איפור הוא סוג של מסכה, פנים צבועות למלחמה והגזמה. דראגקוין ישישה אמרה לי פעם שהדרך היחידה לשים שפתון הוא עם חיוך רחב, כששה אלי קרב

הפנים הן הפנימיות של הוויה

ומה אם נשברו כלי הצבע, האם עדיין אפשר להתכונן למשימה? כל אחד, יכול להעמיד פנים, גם כשהלב שבור ולחייך לרגע ולנסות לזרוח מבפנים. מתוך שלא לשמה יבוא אולי לשמה, וגם אם חיוכים ביום גשום פנימית מרגישים זיוף יש בהם אולי תועלת טמירה ויעילה לשיפור, טיפין טיפין, החוצה פנימה ובחזרה

ביום הזה, כמעט בסוף ספירת העומר, רוצה להביט אחורה ולזכור את כל הדרך, מונה וסופר שברים וסדקים וחיוכים מאולצים וכל מה שאספנו יחד כמו צדפים על שפת הים

ממחר – פנים קדימה, אל ראש ההר

נצח היסוד משול לטיפת ים שבתוכה הנצח, חיוך קטן אמיץ, צעד קטן במסע גדול

בסוף כל יום, היום נניח, מה שמשנה הוא החיוך ההוא, הזה, הקטן, ובסופו של המסע הגדול מה שירגיש משמעותי באמת הוא עצם המסע – מבפנים ולא איך שיראה מבחוץ

רוצה להפנים את הדרך ולהתכונן לסיומה

Amichai: With 12 days yet to go on this journey, a broken heel can be what makes it perfect, or perhaps, a fix is due right now?

We stumble through life, full of our imperfections, trying to hide them or camouflage our flaws in genius ways. Every journey brings, at best, a deeper understanding of just how ok it is to be imperfect, and how each of us, in different ways, is doing just the best we can. Awareness of the flaws, this heel, for instance, are tokens of kindness, important winks: The little tweaks, a visit to the shoemaker or the therapist , are small reminders of what we can do to be more happy, and to stumble less.

38, Tiferet of Yesod, is the full heart kindness needed as we focus on the root of our own undoing, and the root of our deepest hopes. To stand firm, both heels, naked, in the wet soil, tall and straight, an I between earth and heaven, grounded in the will to keep on walking and to make a difference with each day’s new count. Jacob, also, he who represents Tiferet, on his journey home, wrestled and walked away limping, a wrestler with all that perfectly is.

תריסר ימים נותרו לסוף הדרך, ומה יועיל עקב שבור לשאר ההליכה

סמל מושלם לצליעה הקוסמית-קומית אבל אלי זה גם הזמן לגשת לסנדלר

בצליעה הזו בנתיבי החיים יש רמז לכל השברים והסתירות שהם מי שאנחנו

יש המסתירים את החולשות ויש המשתמשים בהן בשלל צבעי הקשת בהסוואה מושלמת הגלויה לכל

וכל המסכות מגלות שכולנו מולשמים באי המושלמות ובשברים ובחלושות וכל מסע מביא איתו תזכורת של מגוון הדרכים של ההתמודדות האנושית עם כל מה שפוגע

עקב שבור הוא אולי תזכורת חשובה, מתן אות חסד, לכמה תיקונים קטנים יכולים להשפיע על התמונה הגדולה

אולי נצלע פחות ונלך יותר בנחת

תפארת

היסוד – ראש זקוף ושני עקבים יחפים נטועים עמוק באדמה, כאנכי מתוח בין פה ושם, בין ארץ ושמים

גם יעקב צלע בדרכו הבייתה

והוא ספירת תפארת היה שלם בצליעתו