שלשום בבוקר, ערב חג ההודיה הלוא הוא שואת תרנוכלי ההודו השנתית, עמדתי עם עוד 150 מהגרים מרחבי העולם באולם פדרלי במנהטן, הרמתי את יד ימין ונשבעתי להגן על החוקה ועל הדגל, לשאת נשק בעת צורך, לשמור אמונים לאומה ולהפנות עורף ללאום שהותרתי מאחורי. כופפתי אצבע אחת בכף ימין במחאה שקטה על הצהרת השווא ועל גודש הפטריוטיזם הנמלץ, יחד עם הכרת התודה והוקרת הטוב. תחת חוקי ארה״ב וישראל אני זכאי לאזרחות כפולה, דו-לאומיות, ותמרון אלגנטי בין מולדת לארץ מאמצת, תרגול ביגמיה פוליטית, פרקטית, תרבותית, רוחנית, ומסובכת רגשית.
ואיפה הבית בסופו של יום?
IMG_2791
בערב צפיתי בשני הפרקים הראשונים של ״היהודים באים״ – צוחק ובוכה, מבועת ומרותק ומתקשה להסביר לחברים האמריקאים שאיתי, אפילו אלו היהודים שדוברי עברית – את דקויות הניואנס הרדיקלי. יושב על הגדר רגל פה, רגל שם.
כדי לכתוב את המילים האלה לחצתי על דגל אמריקאי קטן שיושב לי בראש המסך מימין והמרתי אותו במגן דוד כחול. המעבר הפשוט מאנגלית לעברית מסומן ע״י דגלים שבדרך כלל אין לי כל חיבה לנופף בהם. ״התכריכים הצבעוניים של ההיסטוריה״ קרא להם יהודה עמיחי.
עד היום טרם נקראתי בוגד או יורד – לפחות לא בפניי. למי ששואל איך נהיה שאני בניו יורק כבר שש עשרה שנים אני מסביר שכנראה נועדתי לשמש מעין גשר, מתרגם דו לאומי, כמו ה״נחותי״, אמוראי התלמוד שנעו ונדו בין בבל וארץ ישראל, מבהירים ומעבירים מסורות בין מזרח ומערב. אבל שלא כמו יהודה הלוי, עוד אחד שנדד בין עולמות ותרבויות ונאמנויות, אני לא מרגיש שאני במקום אחד וליבי באחר. אולי זה העידן הדיגיטלי ואולי זו המציאות הסוציו-פוליטית המתאתגרת שגם בישראל וגם בארה״ב לא מותירה לי אפשרות לשאננות ולנאמנות ללא סעיפי על תנאי – אבל אני גם פה וגם שם, וליבי נודד איתי לאן שהולכות רגלי, וזה לא או או – זה
תמיד גם וגם. וזה מסובך אבל עדיף בעיני על נאמנות נוקשה ללאום אחד ויחיד ואחיד בלבד.
וזה לא שאני מרגיש צורך להתנצל או אפילו להסביר. אבל בכל זאת – זה לא ענין פשוט לבחור אזרחות נוספת, ולא ענין של מה בכך להשבע נאמנות, אפילו עם אצבע אחת בצד.
הפעם האחרונה שנשבעתי ככה עם יד באויר היה כשהייתי בן 19. צנחן צעיר ברחבת הכותל. נשבעתי למות על מזבח המולדת ביום פקודה, נשק ביד אחת ותנ״ך בשניה.  התכוונתי לכל מילה. חודש אחר כך התחילה האינתיפדה הראשונה וקצת עבר לי.
שלשום היה הרבה פחות דרמטי אבל היה לי רגע של ריגוש.  כשקמנו, זה אחר זו, על פי ארצות המוצא, דמיינתי את משפחתו של אבא, אי שם בשנות השלושים בפולין, ומה היה קורה לו מישהו מאתנו כבר היה פה, אזרח, ומציל נפשות רבות?  והאם יבוא יום ולאזרחות הזו יהיה שימוש יעיל או מציל חיים? מי יודע מה ילד יום. לא תמיד היה פשוט להיות יהודי באמריקה.
אבל לא רק רוחות רפאים עמדו איתי. נכחו  בשעת הטקס שלשת ילדיי ושתי אמהותיהם, עוד בנות משפחה וחברים טובים, צוות צילום שתיעד את האירוע לטובת סרט שיום אחד יתאר את במסע שלי מירושלים לניו יורק בחיפוש אחר האושר ובעיקר בעקבות חופש הדת.
לניו יורק הגעתי ב1998 לפרויקט של שישה חודשים שמתארך ונמתח, ומפה לשם – כמעט חצי חיי. הגעתי לכאן כשביבי רק התחיל את קדנציית השלטון, וכבר אז אני זוכר חששות על תזוזה פוליטית ודתית ימינה ובדיחות שחורות על מחנות ריכוז לשמאלנים ורפורמים. המניע העיקרי שלי לנסיעה היה סקרנות – לא פחד. רציתי לגלות את יהדות אמריקה, על שלל גווניה ואופניה, צמא לרוחניות רדיקלית ונועזת שתקבל אותי כמות שאני ותתן לי את היכולת ללמוד, ליצור, לנסות, להנהיג.
כמהתי לקהילה גאה ותוססת, לרב-תרבותיות, לאנונימיות בעיר גדולה ולאינטימיות שלא הצלחתי למצוא או לייצר בבית.  אברהם אבינו נתו לי את המוטו – ״לך לך״ – לך אל עצמך, הרחק מן המוכר והידוע, לסלול את המסע של הנפש אל עבר ארץ המימוש.
מצאתי את קולי וייעודי כאן – בתרגום תרבותי של יהדות העבר למציאות ההווה. מצאתי כאן אהבות ואכזבות. יצרתי כאן משפחה מפתיעה ונהדרת ולא שגרתית ויהודית ואוהבת ישראל. יחד עם אמנים ויוצרות, א/נשי דת אמנות וביצוע ייסדתי קבוצת תיאטרון-חינוכי שעם השנים התפתחה לקהילה יהודית חדשנית, יצירתית ומרגשת. זכיתי להכרה ולהוקרה כבן בית. וזה הרבה מאד.
כמו רבים אחרים באירוניה ידועה, התחברתי מחדש ליהדות  מרובת פנים, מורכבת, מחבקת, מכבדת ומרגשת – דווקא מחוץ למדינת היהודים. עם כל הגעגוע לעברית המדוברת, לתבנית נוף המולדת, למשפחה וחברים, להווי שלא ניתן לתיאור, ליסמין בלילות קיץ ירושלמי  – בניו יורק אני מתפרנס בכבוד מיצירה יהודית ומהנהגה רוחנית, שותף מלא בהליכים הדמוקרטיים ובתיקון החברה שפה, כמו שם,  עדיין רחוקה משלמות ועדיין שואפת למימוש חזון שוויון וצדק.  חתונות שאני מקיים כשרות בעיני החוק, ובעיני הקהילה. וכשאעמוד אני מתחת לחופה עם בן זוגי הבעל״ט אם תרצה השם- יהיו נישואים אלה חוקיים. יחד עם הרבה אחרים עבדתי קשה לשינוי החוק הספציפי הזה – ובגאוה. (לתשומת לבכם חברים – והמבין יבין)
אני בן מיעוטים בניו יורק. מיעוט לבן עם כסף ועם פריבליגיות שהתברג טוב במערכת, כמו שיהודים יודעים, אבל בכל זאת – מהגר בן מיעוטים עם אבא ניצול שואה לא ממהר לפרוק מזוודות, אפילו שאני גר באותה דירה מגניבה למדי באיסט וילג׳ מאז 2000.
אבל גם בארץ בה נולדתי אני מיעוט. ואם חוק הלאום יעבור בגרסה זו או אחרת הרי שיחד עם כל מי שלא מזוהה כיהודי שומר מצוות  אורתודוכסי וציוני למהדרין כולל כיבוש מעמדי כאזרח סוג ב׳ יקבל חותמת רשמית.
כרבים ונבונים ממני, גם אני לא מאמין שצריך לבחור בין יהדות ודמוקרטיה. יש עמעום חשוב וחזון נעלה לבנית בית שיכבד את כולם ויתעלה מעל או-או בנפנוף דגלים פטריוטי שמהר מאד הופך לגזעני ורצחני.
אבל העובדות מדברות בעד עצמן. כבר מזמן דוחק פן אחד של יהדות את שבעים הפנים האחרים במדינת היהודים. בשם אותו פן ואותה  גרסת תורה מקובעת ומוגבלת שרב בה הדין על החסד מתרחשים מעשים נבזים ואכזריים כלפי יחידים ואוכלוסיות שלמות. שנאת חינם ממש. ובגללה כבר חרב בית.
גדלתי בציונות הדתית ואני מוסיף להאמין בחזון הגדול של בית יהודי  בארץ ישראל – עם שוויון מלא ומסובך  לכל  אזרחיה, ללא הבדל גזע, דת, מין ולאום.
בצער עמוק אני נוכח שתאוות הכבוש וקדושת האדמה מזמן נגסו בקדושת חיי אדם כבוד צלם דמות האלהים שבכל אדם ואדם. זאת לא היהדות של תורה עם דרך ארץ  שעל ברכיה התחנכתי. זאת לא היהדות שלי.
אני מלא הערכה ואהדה לכל מי שממשיכים  ליצור ולחדש ולקדש חירות ורוח וקדושה ולהיאבק על פניה של מדינת ישראל מתוך דאגה כנה וסירוב לוותר לקיצוניות. הסיפור הזה רחוק מהכרעה.
אבל, אני הקטן, ברגע זה בחיים, עוצר לרגע לציין פרוצדורה בירוקרטית סתמית שיש בה אמירה משמעותית יותר על חיי וחירותי ובחירותיי.
בבחירה בין יהדות ודמוקרטיה – בחרתי בדמוקרטיה.
ולכן אני כאן, בניו יורק, בשמחה אבל לא בלי  מחיר של ריחוק וצער וגעגוע. לא פליט ולא נרדף – אבל מהגר כי בבית  היהודי בו נולדתי אין לי אפשרות להיות  היהודי שאני  רוצה להיות בראש מורם ותקציבים שווים ולהתפרנס בכבוד ובפשטות כמו הרבה קרובים שלי, יקרים ומוערכים, שמתפקדים היטב בתוך השיטה, בני בית.
אז איפה הבית?
גם וגם, רגל פה ורגל שם.
הורים אהובים, אחים ואחות וילדיהם בישראל.
ילדיי שלי פה, בניו יורק.
מי יודע מה ילד יום?
יעקב אבינו, בפרשת השבוע, עוזב את ביתו מפחד אחיו, חולם ונשבע, בונה משפחה וממון, ויום אחד, אחרי הרבה שנים, חוזר לכנען. הייתה לו אזרחות כפולה? למה הוא התכוון כשהוא אמר ״בית״?
אני, עם שני דרכונים ושני המנונים, לב אחד, נאמנות כפולה, תקווה עמוקה שאלו ואלו דברי אלהים חיים, ושאיכשהו התבונה העברית העתיקה שנתנה לנו את ״לך לך״ מהמוכר והישן אל פני החזון המחדש והאמיץ, ונתנה לנו את שמו החדש של יעקב- ״ישראל״ – זה הנאבק עם הנשגב והקיים בדרכו  סוף סוף הבייתה -איכשהו, ועם הרבה חסד –  תנצח. ובינתיים – רגל פה, רגל שם, רחוק-קרוב, גם וגם, פוסט מודרנה מורכבת ופשוטה מאד.
 שבת שלום.

 

Amichai Lau-Lavie

2 thoughts on “ביגמיה לאומית = אזרחות כפולה: הרהורים יהודיים לרגל קבלת אזרחות ארה״ב

  • Guest

    גם אני רוצה. עם מי אפשר להתחתן?

  • Dudu Yzhaki

    Beautiful

Comments are closed.