09/10/12

Advice from Hitchens on Mortality and Friendship. Prepent day 22.

I’ve been reading Christopher Hitchens’ last book ‘Mortality’ this past week, finding, again, that the God he doesn’t believe in is the same one I don’t believe in, and that I think we believe in the same mystery at the end of the day. Although his day on earth is already over and what he now knows is anybody’s guess. The most urgent message that I got from his book is the perfect reminder for these days of return: cherish what’s worthy, and let it be known. Hitchens writes especially about friendships and how more precious they became to him as Tumorville took over and his days were suddenly so few and numbered. He writes about long dinner parties full of wine and talk: “For me, to remember friendship is to recall those conversations that it seemed a sin to break off.”
And at one place in the book he urges the doing of these days – making up with lost friends, and making sure we let the ones we love that we do.
“another element of my memoir – the stupendous importance of love, friendship and solidarity – has been made immensely more vivid to me by recent experience. I can’t hope to convey the full effect of the embraces and avowals, but I can perhaps offer a crumb of counsel. If there is anybody known to you who might benefit from a letter or a visit do not on any account postpone the writing or the making of it. The difference made will almost certainly be more than you have calculated.”
This is the week of intentions. My intention is to invest in my friends, fewer but better. Honor and thank and love them and let them know. My intention is to be a good friend, and a better one at that.
Sending a Shana Tova card or email to the list of dear ones, as Hitchens wrote is of stupendous importance.
It is particular at times of crisis and challenge, and I’ve had some of those in these past few months, that one knows one true friends. It is they in particular for whom this is written, as in the Book of Life – and love.
כריסטופר היצ׳נס נפטר מסרטן בשנה שעברה והותיר ספר אחרון – על התמותה. בשבוע האחרון אני קורא אותו לעיון מחודש בסוגיות הגדולות שהימים הנוראים האלה מעלים
תעזבו את אלהים. דווקא אני די מסכים עם הטענה הבסיסית של האתאיסט המפורסם הי״ד, ואותה אלוהות בה הוא מפקפק גם אצלי מפוקפקת ואותו מסתורין נורא זהה אצל שנינו גם אם היחס אל המסתורין שונה. בסופו של יום, קורא היצ׳נס, ואני קורא בו, מה שמשנה זה אנחנו והיחסים ביננו כי אנחנו העשויים בצלם האלוהי וזה כל הענין. הוא כותב על חברים טובים ושיחות ארוכות אל תוך הלילה ספוגות שתיה ועומק. שיחות שממש חטא להפסיק אותן.
ימיו הקצרים והמחלה המהירה העירו לו והעירו אותו בחפזון להערכת הנכס היקר ביותר לאדם בחייו: אהבה  וידידות של הקרובים והחברים. הערכת החברות הזו באופן ברור ומשמעותי.
לא אתרגם פה את הפסקה הרלבנטית – ע״ע במקור באנגלית, אבל לב הענין הוא לכתוב או להתקשר או לשוחח עם היקרים לנו ולהודות להם על כך.
בימים האלו, ימי שנה חדשה ומסע לפני ולפנים – הכוונה היו ית היא לחזור לרשימה של מי בחיי ולוודא שכרטיס שנה טובה או מייל אישי. טלפון יביעו ויגידו ויאחל ויברך ויאהב יותר. נדוש? אולי. אבל נכון ומדויק לשבוע זה של סוף שנה.
כוונת היום וכוונת השנה להשקיע זמן ותשומת לב המעטים שהם החברים הקרובים באמת. במיוחד בימים קשים וגם ללא מחלה קשה תודה לאל – השבועותאחרוניים לא פשוטים בכלל – אני מעריך במיוחד את אלה שעוזרים ונוכחים ואוהבים וחברים של ממש. והלואי שאהיה חבר טוב עבורם גם כן.