09/11/12

Faith: lost and found. PREPENT. Day 23.

9/11

Early morning walk around the block in the East Village this crisp fall day, blue sky, a bit chilly. Just like 11 years ago on this fateful date, when the day began so pretty and who knew what is yet to come.

Just a few blocks from where I now stand with coffee in hand I watched the second tower topple knowing I will never forget. People covered with ashes were already running up Fifth Ave. There was shock and sobs, surreal silence. And in that silence I had a voice that spoke to me as clear as sunshine: I have been with you from the beginning and I will be with you until the end of time.
Call it a religious experience. Call it faith. It was a moment of pure knowledge that the Divine was in this horror, that the thumbprint of the God of Vengeance, the Mother of All Death and Birth, was evident, larger than life, mysterious and present. Pain or Shine. Leap of faith, or a desperate clutching for some hope that there is reason in the ruins.  one way or another this is what  helped me make sense of that moment, and has helped me since when things fall apart.
This crime was done in the name of a God. But it is not that name  - or any name – that lingers in my heart today.  And from that nameless place is where the healing comes.
Tonight on the Jewish calendar marks the mythic making of the world – the first day of creation. When we will gather for Rosh Hashana it will be day six – the birth of humans. But today is the memory of loss, and the telling of the genesis and in this impossible paradox of life and death I pause to breath, and remember, and renew my faith, coffee in hand, on a street corner.
This past year I’ve started reading more theology and asking questions, writing more about this, finding answers and exploring ways of dealing with the ‘where’s god when it hurts’ stuff in an honest way.
Today’s intention is for a year of continued honest grappling, devoting time to pause and reflect and have conversations about faith and have faith that things happen as they should even when it hurts. A lot.
הבוקר כבר קריר והשמים כחולים וכוס קפה ביד בסיבוב שחרית שכונתי
וסתוי ורגיל אלא שהתאריך משמעותי וכאני נעצר בפינת הרחובות ההם אני נזכר באותו בוקר, ממש כמו זה, לפני אחת עשרה שנה
המגדל השני התרסק מול עיני ובתוך הדממה הגדולה ששרתה שם ומבעד לתייפחויות שמעתי בבירור את הקול הנובע מהדממה הדקה: היה, הווה, יהיה. הייתי עמך מבראשית ואהיה עמך עד סוף כל סוף
אנשים ונשים מכוסים באפר כבר רצו במעלה השדרה החמישית
ראיתי שם חותם גדול של כח על שאין פשרו ולא ברור ולא ידוע, אם כל חי ואב הרחמים, אל נקם ותמרות עשן
שבשמו המפורש ועל קידוש שמו מתים מיליונים
ולא ברור בכלל
ובכל זאת מצאתי נחמה שם. אם תרצו – ממש אמונה
שיש משמעות בתוך הסבל ובתוך חזיון ההריגה הזה טמון אולי סודה הגדול של הגאולה
האמונה הזו עזרה לי אז לסדר את המחשבות ולהיאחז במשהו
וגם מאד ברגעים קשים אני מעדיף את האמונה על אף השברירי והייגע
הערב על פי האמונה בלוח שנה אחר נברא העולם
בראש השנה הקרב לבוא נציין את היום השישי לבריאה בו נולדנו אנחנו
ובין לידה ומוות, בין התאריכים ומשמעותם יש פרדוקס עצום ובו אני חי וקיים
רבה אמנותך
השנה נכנסתי לפרדס התיאולוגיה, מפשפש בייסורים ומה כתבו כל אלו הנותנים בהם סימנים
בשנה הקרובה רוצה להתכוון למצוא ולייצר עוד זמן לשיחות הללו
על השאלות הגדולות באמת
של מציאת נחמה בתוך הצער
בכנות ובלי שפיטה וברצון של ממש לתקן את כל הצער שנגרם בשם האלוהות מאותו מקום ממש