09/7/12

If not now when? how to be on time more often. PREPENT5773. Day 19.

עברית בהמשך

Yesterday was one of those domino days, with the very first late meeting early in the morning spilling into all the others, everything throughout the day 20 min. late or so. Not a big deal and everybody was accomdating, but for me, gritting my teeth in the back of a cab stuck in traffic or waiting for the express train that did not show up and actually kicking the platform in frustrated rage – a woman looked at me with a pitying smile. it was a timely reminder: be on time.

 

What am I late? yesterday was simple. One more morning task, one more email out before I’m out the door and on my way uptown and when I look at the time I’m horrified to discover that I did not leave myself enough time. Bad planning.

 

Sometimes there are circumstances greater than our control that get us somewhere late. But often it is our own time managment that needs a stricter hand. The issue is not so much prodcutivty as it is respect and fair trade. To be late for an appointment with someone else is to steal their precious time: it is disrepsectful and a waste of time.

When time is really money – like a 45 min. therapy session – I’m usually there right when I’m supposed to.

Time is precious. A commodity taken for granted as much as air, as much as love. How can one be more attentive, kind, a better time keeper?

two things. One – plan ahead. Simply tap into my Germanic roots and be more aware and careful about being on time by making sure each activity gets the time it deserves, including ample time for travel. Period.

The second – non Germanic in the least : stress less about it, even when you are stuck in a cab and late to a meeting. Especially if you’ve done what you can to be on time. No point being late AND being stressed about it.

Once, I was sitting in a car in bad LA traffic with a wonderful artist named Marcella, who is now of blessed memory. We were late for some meeting in Hollywood for some production stuff. I was stressing out. But Marcella, one hand out the window with a cigarette, with a thick Italian accent said: “why waste this energy on worry? it will not help at all. We’ll get there when we get there and that’s that, darling. relax.”

Grazie, Marcella. I think of her advice often, esp. when stuck in traffic and the white rabbit dances “i’m late’ dances inside my head.

It’s the eve of Shabbat, the third of this journey to focus and happiness and a better new year. Time to commit to time. Better time management if possible, planing ahead, stressing less, honoring this sacred resource more. Consider this a wake up call.

Like a shofar, early in the morning, not so gently rousing us to recommit ourselves to the things that matter most.

Shabbat Shalom.

 

אתמול היה יום של איחורים, כמו דומינו. איחור ראשון של בוקר זלג לפגישה שאחרי וכן הלאה עד שאחרי הצהריים הסתדרו העניינים

רמת הלחץ גבוהה ומיותרת – באיזה שלב ממש בעטתי בעצבנות ברצפת רציף הרכבת המתמהמהת – חצופה – לבוא. אשה אחת הביטה בי בחיוך מתנשא. מביך.

 

למה איחרתי? אי תכנון נכון של הזמן. עוד מטה אחד בבוקר, עוד מייל אחד – והופ – מציץ בשעון ונחרד לגלות שאני אמור להגיע אפטאון הרבע שעה מה שכבר לא יהיה ולא נעים בכלל

 

לפעמים הנסיבות גוברות על כוונותינו הטובות ביותר אבל לעתים קרובות – לפחות אצל – הענין הוא פשוט חוסר תשומת לב וקמצנות בזמן – בלי מספיק מרווח ומרחב לתמרון

 

לאחר לפגישה עם מישהו הוא סימן של זלזול ולעמים יותר מכך – אונאת דברים, או עלבון של ממש

 

הזמן הוא משאה כל כך יקר ערך ואנחנו נוטים להתייחס אליו כמו אויר ואהבה – לא עם כל הכבוד הנדרש

 

מענין שזה קצת שונה כשמדובר בפגישות שיש בהם ענין כספי מובנה וברור מאד – פגישה עם פסיכולוג למשל, או ראיון עבודה – בדרך כלל ההקפדה להגיע בזמן מועידה על כמה אפשר כשרוצים באמת

 

אז איך רוצים יותר כל הזמן 0 לכבד את הזמן?

 

שלב ראשון הוא להתחבר לשורשי היקיים ופשוט להקדיש יותר זמן לכל מטלה. לקום מוקדם יותר, לתכנן מספיק זמן בין כל פגישה ולהיות מציאותי ביחס לזמן שלוקח להגיע מפה לשם ובחזרה

והשלב השני הוא להירגע ולא להילחץ גם כשמאחר ובמיוחד כשניסיתי למנוע

את האיחור דנן. מה יעזור הלחץ?

פעם אחת ישבתי בפקק איום בלוז אנג’לס מאחר לאיזו פגישה חשובה שאני בכלל לא זוכר מה היה ענינה היום. מרצ’לה ידידתי זיכרונה לברכה נהגה, יד מחוץ לחלון עם סיגריה, בנחת. במבטא איטלקי כבד היא יעצה לי: אל תדאג. נגיע כשנגיע. מה יעזור לך לדאוג עכשיו? מה זה ישנה? יותר עדיף שתנשום עמוק ותספר לי משהו נחמד.”

 

אני זוכר את עצתה הרבה. ומנסה להטמיע. במיוחד כשאני באיחורים והשפן הלבן העצבני קופץ לי בראש – אני מאחר! אני מאחר!

 

ערב שבת – מקדש הזמן הקדוש, שבת שלישית למסע הזה בזמן אל שנה חדשה ומדויקת יותר

יהי רצון שיהיה רצון  שתהיה יותר מודעות עדינה לזמן ולכיבודו ולעונג כל דקה ושעה

 

סוג של שעון מעורר, כמו שופר, מזכיר לנו לא להיות עבדי זמן – אלא פשוט בזמן, כבוד הדדי ופשטות של ניצול נכון של מה שיקר באמת

 

שבת שלום