Sacred Wall, Now Everybody Friendly: reflections on 30 years of claiming change.

 

A Sacred Wall, Now Everybody Friendly.

reflections on 30 years of claiming change. 

Amichai Lau-Lavie

January 31 2016

 

 

הנוסח העברי בתחתית העמוד

 

 

images-8

One summer night in 1986 I was dragged away and then detailed by Israeli soldiers and police at the Western Wall for participating in a co-ed ritual service. It was the eve of Tisha B’av, and a group of men and women from different liberal Jewish groups came together to chant the lamentations at the back of the parking lot of the Western Wall plaza. I was 17 years old, newly interested in what else Judaism had to offer me beyond the Orthodox version of my childhood. That night of Lamentations I understood the power of privilege, the fear of change, the dark side of religion and the the rage of righteous resistance.

 

One summer later, in 1987, I was back at the Western Wall plaza, a new paratrooper, standing in row with my platoon, bibles in one hand and guns in the other, swearing to defend my homeland.

 

Today I sit at home in New York, blessing the day on which the Israeli Government voted to dedicate a segment of the Wall as The Meeting Place of Israel – an egalitarian sacred space at Judaism’s most sacred site.

 

One summer day soon,  I’ll take my kids there again and tell them about that impossible time I had to smuggle in prayer shawls through the security checkpoint, tricking the Israeli soldiers so that they would not have to obey the absurd laws that forbade women from wrapping themselves in ritual prayer shawls or read from or dance with Torah scrolls. What an honor it was to stand with the brave Women of the Wall on new moons, with men and women from all other world who came to pray, protest, believe, smuggle in prayers shawls and Torah scrolls, risk arrests and contempt, in belief that dignity, justice and progress will prevail.

Thirty years from now this equally hallowed prayer space will be as natural and legitimate a place to connect to Jewish roots and divine presence as its next-door older neighbor.

 

IMG_2495

Transformation is possible. Change takes time. and courage. Blessed by the long perspective. Gratitude to all who worked so hard for so long to make this historic moment happen.

 

From her resting place above, I hope that Women of the Wall’s founder Bonna Devora Haberman is resting more at ease and peace, as she no doubt continues to bless us with the courage to continue working for dignity, justice and peace for all in this sacred city and cherished homeland to three religions, two nations,  all genders, everything and everyone in Divine image, and less walls dividing us from our one shared foundation stone of hope.

בליל תשעה באב 1986 נגררתי ע״י שוטרי מג״ב מרחבת החניה של הכותל המערבי ועוכבתי לחקירה קצרה בשל עוון תפילה משותפת לגברים ונשים שהתקיימה בקצהו האחרון של מגרש החניה דאז – הרחק מהכותל עצמו, אבל קרוב מספיק לעורר זעם. זו הייתה אחת הפעולות הראשוונות אן אני לא טועה, שבה השתתפו נציגות ונציגים של זרמים יהודים ליברליים, עם נוכחות אמריקאית חזקה, בתפילה פומבית ושוויונית באזור הכותל. הייתי בן 17, בתחילת דרך החיפושים אחרי יהדות מכבדת ומחבקת את השונה ואת האחר, שויונית ויצירתית, ושונה מהאורתודקסיה בה גדלתי. אותו ליל קינות הבנתי לראשונה את עוצמתה של ברירת המחדל הדתית-פוליטית, את החרדה מהשונה והמשתנה, את צדדיה האפלים של הדת ואת הזעם הצודק לקראת תיקון אפליה וצרות עין

כעבור שנה, בקיץ 1987, חזרתי לרחבת הכותל, הפעם כצנחן טרי, עומד עם חברי לפלוגה בשורות ישרות לאור לפידים, יד אחת אוחזת בתנ״ך והשניה בנשק, נשבעים למות על מזבח המולדת

היום אני יושב בביתי בניו יורק, מברך את היום בו הצביעו נציגי מדינת ישראל להקדיש את עזרת ישראל החדשה במתחם הקדוש לעם כולו, ובו  תתקיים תפילה שויונית ללא מחיצות לכל  דורש ודורשת

בקיץ הקרוב אני מקוה לשוב לעזרה החדשה עם ילדיי ולספר להם על הפעם ההיא, הבלתי נתפשת, שבה הברחתי טליתות לרחבת הכותל, דרך תחנות הבטחון ותחת אפיהם של החיילים והשוטרים שנאלצו למלא אחר

החוק שאסר על תפילת נשים  ציבורית,עם טלית וספר תורה, ברחבה הקדושה. כבוד גדול נפל בזכותי לעמוד עם נשים וגברים מרחבי העולם שהתעקשו למחות, מדי חודש בחדשו, בתפילה, שירה, מחאה נחרצת ואומץ רב, כולל גידופים ויריקות, מעצרים ותהליכים משפטיים. כל זאת מתוך אמונה מוחלטת בערכי הצדק, כבוד האדם, חידוש מסורות וקידושה, הנטועים עמוק בחיקה של היהדות

בעוד שלושים שנה, אם תרצה השם, תהיה עזרת ישראל קדושה ומקובלת על הכלל כאילו הייתה שם מעולם, זהה בחשיבותה ובאהבת הציבור הנוהר אליה, כאחותה הבכורה הניצבת, על שני אגפיה הנפרדים, לרגליו של אותו שריד קדוש של מקום השכינה. בראש ההר אותו תומך הכותל התקיים פעם טקס  עברי קדוש שהיה קרוי ״תיקון גדול״  – ועתה מתמשך תהליך התיקון.

התיקון אפשרי. ועימו ההתקדמות וההתחדשות המכבדת על ערכי העבר ואת צרכי היום. לוקח זמן לשינויים לחלחל ולהתעצב. אני מברך היום על פרספקטיבה צנועה יחסית של שלושים שנה, מוקיר תודה לכל העומלות והעומלים בשקידה ונחרצות וסבלנות ליצירת הפשרה ההיסטורית והחשובה הזאת, ומתפלל שירבה השלום על המחלוקת

ממקום מנוחתה תחת כנפי השכינה, יהי רצון ובונה דבורה הברמן, ממקימות ארגון נשות הכותל, ידידה יקרה, מוצאת עוד יותר מנוחה לנפשה, ויהי רצון שתמשיך לסייע לנו כשם שעשתה בחייה, לפעול ללא היסוס ולאות לצדק, כבוד ושלום בעיר הקדושה, ובארץ המקודשת לשלש דתות, שני לאומים, כל הזרמים וכל המינים, כולנו בצלם אלהים, עם פחות קירות וחומות המפרידים אותנו זה מזו ומאבן היסוד הקדושה המקודשת והמשותפת לכולנו והיא אבן התקוה  

2dc2259ba370a66e63c7bf04cb3c1792

Prayer Shawl/Red Flag: What Sparks Protest Most? Word 35.

WORD: A Word a Week from the World’s Best Seller. Follow the Annual Torah Re-Run Series with Amichai Lau-Lavie’s Newest Year-Long Blog. To subscribe via email click here. To listen to the audio version click here.

 

play


ENOUGH

!רב

 

We tried different slogans for the protest: “Everybody’s Equal!”, “No More Mo!”, “Enough Already!” A kid sitting in the front put down his copy of Harry Potter and started shouting ‘“De-mo-cracy!” (This is all in Hebrew).  And while we were having a good time translating the old Torah tales of protest for our own realities, angry protesters were taking to the streets of Turkey with slogans and fists and demands for change.


Simple slogans, strong symbols –  works best.


This was this past Shabbat, in the shady courtyard of the Democratic School in Pardes Chana, a smallish city in the North, where 50 people gathered for a cozy afternoon of singing, eating and storahtelling – under the auspices of Darchei Noam – a new Masorti/Conservative congregation to this area.  We brought out the Torah and I translated verse by verse, storahtelling style, acting the story out and inviting the crowd to step into the shoes of ancient rebels and leaders and try to figure out what’s really going on and what can we learn about how to or how not to protest injustice. I was unplugged for shabbat and didn’t know that at the same time the protests were starting to grow in Istanbul and Ankara. But it’s not like all the people sitting there haven’t tasted public protest – even the kids. Recent years have seen a lot of them, everywhere, and also in Israel.


The text we read was Korach – this week’s Torah portion, Mose’s cousin, for whom this portion is named is traditionally  considered to be the bad guy, challenging, arrogantly,  the authority of Moses and of God. The protest that he leads ends with a mythic massacre, a miracle: the earth opens up to swallow him and all his followers.

But the more I read into what I think he was really doing the more I think he wasn’t all that wrong. His protest is the demand for equality in leadership, redistribution of power and wealth, and more access to the Divine.

Hello.

Of course he ends up in a pit. This history, too, is written by the winners.

The Women of the Wall are called ‘Arrogant Procotours’ by pious protectors of the Status Quo and similar names by top government officials and rabbis; the Turkish Prime Minister named the protesters – a cross section of Turkish society – ‘terrorits’.  The 82 year old ‘terrorist nun’?


There’s more to this than meets the eye.


Some of sages also had a soft spot for Korach  and crafted careful rendering of his saga.  There is this one Midrash – a legend from the 5th century CE, about what sparked the Korach revolt: A blue prayer shawl.


In the text immediately preceding this story, Moses commands the people, on behalf of God, to start wearing shawls with fringes on them, one blue fringe on each garment corner. The midrash links the stories, giving Korach the didactic skills of a Talmudic sage and the showmanship of a modern day performance artist.


Korach, in consult with his wife,  creates 250 shawls, all of blue fabric, and attaches fringes to all corners.

He stages a protest with 250 leaders from the community all wrapped in the shawls, in front of the Big Tent.

And then Korach challenges Moses to a duel of words – with a legalistic question:


If the command is to have a blue fringe, what of a shawl that is all blue? does it also require a blue fringe?

Moses replies yes.

But Korach disagrees. ‘You were not instructed these laws by God. You made it up” – he accuses Moses in an early example of Hebraic religious conflict.

And it’s all downhill from there. Either the content of his protest or the way in which he framed it or both – there is no room for opposition under God and Moses.

(Midrash Bemidbar Rabba 18:3:  Full Hebrew text

 

 

This coming Sunday, June 9, is the New Moon and that means back to the Wall for a morning of prayer – and protest. Sparked by prayer shawls, worn by more than 250 leaders of the community – all women this time, a big movement and moment has erupted – calling attention to an uncomfortable and important battle for justice, dignity and the change of the status quo at the Western Wall – and in all walks of Jewish life.


The Women of the Wall are about as much liked by most Orthodox keepers of Judaism as Korach himself. Ovadia Yosef, the leader of Shas, announced that he will attend,health permitting, on Sunday with 100,000 protectors of the faith.

 

 

Protester and protectors alike are both chanting the old words of Korach:

“Rav Lachem” – “Enoguh! You’ve gone too far!”

 


The protest in Turkey was sparked by the refusal of a few young people to see trees uprooted in the the public park; Korach started with a blue fringe. Here in Jerusalem, prayers shawls are again the symobl of all that is sacred and all can stifle the life of the soul.

Korach didn’t win. His story survived to remind us of the right to challenge authority – but also how to do it smarter. and succeed.

I hope that this coming Sunday will offer more prayer, less protest, a step towards respectful co-existence and a bit less hate. I’ll be there, with an all blue prayer shawl, and a slogan turned prayer: enough is enough.

Here’s to more justice, more respect, and way more peace. 

Shabbat Shalom

 

Amichai Lau-Lavie is the Founder and Executive Director of Storahtelling, Inc. creating sustainable solutions for life-long Jewish Learning since 1999. storahtelling.org

Two People, One Talit: Protest at the Wall

 SCROLL DOWN FOR ENGLISH
. שנים אוחזין בטלית
.בראש חודש אייר האחרון לא עצרו אותנו הבוקר ברחבת הכותל
    הצטרפה אלי נעמה, חברה ללימודי הרבנות, ועמדנו  יחד ברחבת המבקרים, טלית אחת פרושה על שנינו, סידור אחד וכוונה אחת לתפילת אמת ושלום במקום הזה שכה מעורבבים בו קודש וחילול
למה? כבר ראשי חודש רבים שנינו באים לפה לתמוך בנשות בכותל ובקריאה למרחב דתי שויוני – ומתקשים להתפלל באמת. לנעמה אסור ללבוש טלית, כמנהגה, ואני מאחורי מחיצה, ולשנינו אסור להתפלל יחדיו, כמנהגנו. שנינו תלמידי רבנות מסורתית ורוצים להתפלל יחדיו, במנין, עם טלית, ושואפים ךפתרון מכבד את הבריות – כולן

למה היום? היום ה11 באפריל הוא היום בו שוחרר אבי מבוכנוולד
הבוקר התפללתי הלל בהודיה על חייו וחירותו ובתפילה לחירות ושחרור של כל אדם בכל זמן – שחרור משנאת חינם, פחד שווא, קטנות מוחין, חרדה והדרה

נהיה שם שוב, אם תרצה השם, בראש חודש סיון, יחדיו, שנים מתעטפות בטלית, עד שתתקבל הצעה מכבדת ומכובדת על כל הצדדים.כולנו אוחזין בטלית
מוזמנות ומוזמנים להצטרף. חודש טובה

PEACEFUL PROTEST AT THE WALL FOR COED PRAYERS: The new moon of the month of Iyar just happened this past Thursday, April 11, and I spent it at the Western Wall, protesting the lack of equality for women and all non-orthodox Jews. Since women are not allowed to wear a talit in the kotel – they get arrested for violation of ‘local customs’ I invited one of my friends and fellow rabbinic students, Naamah Levitz-Applebaum, to stand with me, under my talit, and pray together, away from the either/or men/women section, and just, pray, together.
We did. And for the first time in many new moons as we’ve both been attending these protests – we could actually focus and pray. for peace. and justice, for equality, and much more.
We want to support the creation of a third section, co-ed, egal, open to all – and situated in a dignified, accesible and respectful location along side the current location of the wall. Such a plan was just unveiled this past week but is still a long way from approval or acceptance.
It was a bit hard to focus on prayer with all the commotion around – women wearing talit were being arrested, ultra orthodox men and women were shouting curses at them, and many photographers filled the scene. When they got a look at us – an usual co-ed, peaceful praying ‘couple’ – they pounced.
The good news: We were NOT arrested or even detained. The police people looked at us with funny looks and didn’t quite know what to do with us, so they had other issues to deal with. The media loved it – our photo and intentions were circulating on blogs, Facebook, Israeli TV and some newspapers.
Here is one link:
http://www.demotix.com/photo/1948723/tensions-peak-kotel-women-wall-1st-iyar
Here is the Israeli Channel 10 news hour – we’re at 35:07:
 Naamah Levitz-Applebaum wrote on her FB feed this morning: 
After contemplating what to do this morning, I decided to go to the Kotel with Amichai and daven together, with one tallit (as I couldn’t wear mine). For the first time since supporting this cause I was actually able to concentrate on my tefilla and enjoyed singing hallel together. Until there is an actual concrete solution, we will continue to come every month and support, pray together and hope that we are able to make even a small change in this complex Israeli reality
 Next new moon we intend to be back – with another minyan of co-ed prayers, he and she, sharing a talit. I suspect it may get to some same sex couples but that’s a whole other story of inclusion and justice. Thank you for your blessings and good wishes! This fight is right and will be won.

Worship Wear Gone Wrong. And Masks? Word #20.

WORD: A Word a Week from the World’s Best Seller. Follow the Annual Torah Re-Run Series with Amichai Lau-Lavie’s Newest Year-Long Blog. To subscribe via email click here. To listen to the audio version click here.

 

play

Holy Wear

בגדי קודש
Tetzave

 

This past week a lot of Jewish drama around  sacred fabrics that one dons or doesn’t  where and why and by whom or not. The Pope’s Prada pales next to the volume of coverage on the Women of the Wall’s continued fight for freedom to pray and wear shawls and I’m honored to be helpful in the televising of the revolution, to no doubt a noble resolution up ahead. For me this week provided a weird twist on the wearing of this sacred shawl – with plenty reasons to  pause and ponder the power and politics of religious wear.

My personal prayer shawl saga continued curiously from the Western Wall to my brother’s synagogue in the heart of Jerusalem’s Greek Colony. Last week I smuggled  prayer shawls into the Western Wall and wore mine there in a baffling privileged act of defiance. Here at my nephew’s Bar Mitzvah, the youngest son of the much beloved rabbi in this bustling Modern Orthodox congregation, I wasn’t actually expected, as in, supposed to, wear a prayer shawl at all.

In my family’s custom – Mainstream Ashkenazi, unwed men don’t typically wear a prayer shawl. At 43, even as rabbinic student and 3 kids later, my wearing one at shul in the immediate circle of my family of origin’s Orthodox context – is an eyebrow raiser, a breach of protocol. Not a big deal but still.  O well. I don’t remember when I first starting wrapping myself in prayer shawls – ones that I’ve made. 15 years, at least. But rarely back on the family turf…There have been events in the past years, family reunion weekend or a Shiva minyan in which, wrapped in one, I  got some comments from the more pious and tactless- but I’m not sure that it was just because I had one on or because my usual prayer shawl is a recycled beige Sari with gold brown silk patches, a work of art with one red string attached to the fringes – a gift of His Holiness the Dalai Lama. THAT gets a lot of comments.

I stand out with or without it. A thin veil over who I am within the black and white prayer shawl world of my childhood. And sometimes one doesn’t want to stand out so much..

So I wasn’t sure whether I should come to this Bar Mitzvah with my shawl or not.

And also because I forgot to iron it. Just a few weeks ago, back at ye Western Wall, as the family gathered super early in the cold morning for my Bar Mitzvah nephew’s first wrapping of Tefilin – my mother looked at me through the crack in the fence that separated us and pointed at my shawl and made a face. Later she advised me to try ironing it better or better yet, getting a newer one – “it just doesn’t look very dignified. May have had its day”.

So I went without my prayer shawl that morning, but in each hand held a child’s hand instead. Ezra on the right and Alice on the left, on a sweet short visit from NY with Sally, one of their two moms. As we walk over to the synagogue  I explain to the kids, 6 and 4, that unlike our shul back in NY, in this shul the men and women sit separately, and they can take turns being with Mommy upstairs, or Abba downstairs, and we can play and hang outside. We get there just before my nephew starts to beautifully chant the Torah, and both sections are jam-packed. So we head to the courtyard where the candy tables for later are heavily guarded and a kids service is starting, led by a few of the dads. And just before we sit in the circle I get this craving for a prayer shawl – this total sense that I want to be wrapped in one as I sit here on the grass, with my children, at a prayer service with mostly people I don’t know but who in some part, today, are  family and extended family and congregation. And whatever custom – it’s what made sense.

From the rack in the back I borrow a regular, formerly white wool full length prayer shawl with black stripes and yellowed fringes and wrap it around my shoulders, and kid in each hand, enter the mens’ section in a little step that somehow meant a whole lot more. It’s not like ‘I passed’ or ‘belonged’ but more like I played a part in a play with just the right outfit and felt just right. A costume? perhaps.  Religious wear that felt just right.

On our way out a few minutes later, one of my nephews stops me, smiling – what’s with the boring talit? you’re not going ortho are you…

You can’t win. or maybe I just did?

The power and the politics of holy wear go back a long long time. In this week’s Torah text, Tetzave, the instructions for construction of the tabernacle detail on – including the religious fashion department – and every detail matter, as Moses finds out:

“make holy garments for Aaron your brother, for splendor and  beauty.” Ex.28

The priestly collection which is described here in Vogeuesque detail, inspired later, post-temple  sages to sanctify the worship-wear for all, and not just for the sons of Aaron. What was once the privileged costume of one (male) leader, became, with time, the symbolic vestments of all, or of most of us, till recent times. The prayer shawls, like the Torah dress, are our modern priestly vestments, and all of us – single or married, male or not – are our modern priests. 

Prayer shawl or beanie or burka or bow tie: Here’s to the right to wear what we wish, as we, hopefully, choose to honor our existence with the garments that make us feel like we belong, more special, sacred, beautiful and ourselves, wrapped within our flimsy truths, and truly wrapped in comfort. 


And then there’s Purim, coming up this wknd, a chance to change and put on briefly any thing you want, shawl or mask and shoes of others, Michelle’s bangs or Sarah’s dress, upturn politics of yes or no, taboos and boos, put on the masks we don’t dare wear every other day, enter like High Priest Aaron into the Holy of Holies of Self, like Queen Esther into the royal chamber of possibilities, possibly against the law of the land, wrapped in beauty and in nothing more than one thin and sacred shawl. 


Wrap it to go. 


Shabbat Shalom

Perfectly Purim!

 

Amichai Lau-Lavie is the Founder and Executive Director of Storahtelling, Inc. creating sustainable solutions for life-long Jewish Learning since 1999. storahtelling.org

על ראש שמחתי – למה ראש חודש אדר בכותל

להרבות בשמחה אמיתית/קול קורא

תפילה מאחורי מחיצה בכותל

מחר ראש חודש אדר – מרבים בשמחה. כשהייתי ילד זה היה יום האם והיום זה יום המשפחה – בסה”כ  הרבה סיבות טובות  להוקיר ולשמוח על מה שיש ומה שעוד יש לתקן.
לכבוד האמהות כולן, והמשפחה במובנה הרחב והמכיל ביותר, ולרגל השמחה והקדושה והשויון  וחופש הפולחן – אני מתכוון להתייצב שוב מחר בשבע בבוקר ברחבת הכותל המערבי לתפילת ראש חודש ולתמיכה בנשות הכותל ומאבקן הצודק. הכותל הוא סמל לאומי וככזה הוא שייך לכולנו, לכל המשפחה, והענין פה הוא לא רק תפילות נשים – אלא המרחב הציבורי הרוחני שאיננו נחלת מגזר אחד בלבד.
כישראלי  גאה שגדל בבית אורתודוקסי, הושבע כצנחן ברחבת הכותל, ובחר באורח חיים יהודי ליברלי ושיווני – גם בארה”ב וגם בישראל, וכאב לשתי בנות ובן – המאבק הזה הוא המאבק שלי.  זה סיפור משפחתי על אחריות הדדית וחזון משותף.
וזה לא פשוט בכלל.
אני לא בענין של תפילות נפרדות לגברים ונשים  אבל מכבד את החלטת כל אחת ואחד להתפלל ולהתקרב אל הקדושה על פי רצון אישי. אלו ואלו דברי אלהים חיים.  תפילת נשות הכותל היא בראש ובראשונה תפילה – פרובקטיבית ומתריסה – אבל תפילה, אמיתית. במדינת ישראל עוצרים נשים שמעיזות להתפלל?
האמנם? כן.
בתפילות ראש החודש בכותל לא נעים לי לעמוד מאחורי המחיצה ולהיות נוכח-סמוי בתפילה אותן מובילות נשים הכותל האמיצות בחלקה האחורי של עזרת הנשים. לא זו דרך תפילתי ועלבון המחיצה שדרכה קשה לשמוע ולעקוב, עם שלל שוטרים מסביב המצלמים ומעוצבנים מבהירה לי היטב היטב את גודל ההדרה הקיימת עדיין.   אבל אני שם לתמוך. ועכשיו יש עוד דרך לתמוך – באופן פעיל.
לפני חודשיים נחתה גזירה חדשה מרב הכותל – אין לנשים ללבוש טלית או אפילו להכניס טלית לרחבת הכותל. פגיעה במנהג המקום.
במקביל יש תזוזה קטנה  – נתניהו הטיל על שרנסקי את ענין המ”ומ ומציאת פתרון יצירתי לתפילה שוויונית בכותל שלא מעבירה אותנו לאזור סוג ב’ ומכבדת את רצונם של מיליוני יהודים ויהודיות מרחבי העולם להתפלל בכותל על פי נורמות ומנהגים שויוניים. גם בכנסת החדשה יש קולות מבטיחים שרוצים ורוצות לראות שינוי לטובה.
אבל דיפלומטיה זזה לאט, ובינתיים, מחר בבוקר, על פי הציפיות, יאסרו אנשי הבטחון בשערי הכותל על הנשים להכניס את הטליתות שלהן למתחם. כמו לפני חדשיים ייערמו הטליתות המוחרמות על יד גלאי המתכות, בושה וחילול הקודש. כל אשה שתתעטף בטלית (מצוה המותרת לנשים על פי ההלכה גם אם אין מחויבות עליה) תיעצר. שובר את הלב ומחמם את הדם.
אני מתכוון לבוא מחר עם טלית, ואולי יותר מאחת. ואני מתכוון לעמוד מאחורי עזרת הנשים, עטוף בטלית כי אני גבר ומותר לי. אשמח לחלוק את טליתי עם כל אישה שתרצה לעמוד איתי שם, בתפילה משותפת, משפחתית. לא בהתרסה, לא בפרובוקציה, לא נגד – אלא בעד התפילה, השוויון, הקדושה שיש בה מן  העתיק ומן החדש והמודרני והשוויוני.  שנים אוחזין בטלית. פשוט מאד.
ובעוד אני כותב כאן נודע לי שמורי ורבי הרב פרופ דוד הרטמן נפטר הבוקר. ממנו למדתי על גדולתה של מחלוקת ועל היכולת להכיל את כל פניה של היהדות, חדרים חדרים, יחדיו. יהי זכרו ברוך.
אני בא מחר לכותל בגלל השמחה הגדולה שהיא מצוות התיקון והזכות העצומה של החירות והאחריות שלנו כלפי הדורות שהיו והדורות הבאים וההתקדמות שלנו אל מקום טוב יותר.  תצטרפו אלי? חודש טוב ושמחה של אמת.