Mirror, Mirror, on the (Western) Wall, who’s the… Word 15

WORD: A Word a Week from the World’s Best Seller. Follow the Annual Torah Re-Run Series with Amichai Lau-Lavie’s Newest Year-Long Blog. To subscribe via email click here. To listen to the audio version click here.

 

 

play

 

worship

עבודה

 

 

 

 

 

The Western Wall is almost empty and pretty cold at 6:30 on this Tuesday morning.  A cat slinks away a long crack in one of the huge stones in the men’s section but none of the black-clad men busy praying loudly in small clusters notice. A few women  stand in solitary silent prayer, apart from each other, across the partition. A sanitation cleaner sweeps the floor all the way up to the wall itself, shoos the cat, and adds, along with the discarded tissues, all the carefully folded notes that were tucked into the cracks in the wall but were unlucky enough to fall to the ground during the night. *

I’m here with my family to celebrate my 13 year old nephew’s Bar Mitzvah season- today he’s binding himself in leather straps for the first time. Even my father, in a wheelchair, didn’t want to miss on this almost last grandson’s rite of passage.

We find a Table right alongside the partition, the women peer through the cracks in the fence, and the business as usual morning prayers progress with efficient speed. Cameras click on both sides of the partition, and some laughs, and it’s nice to be with the family, but I find it hard to join them in the prayers. I walk off to the side, close my eyes.

It’s not just that this is not my kind of prayer experience or valued form of contemplation. Too many words. Not a fan of speed read through psalms and pages, not anymore. It doesn’t work for me. And definitely not here.

I’ve come here all my life, as kid and soldier and student, sworn in to defend the homeland and detained for co-ed prayers, and I’ve prayed here and cried here, alone, and with others.

Most memorably and recently with rage.

I’ve been coming to the wall in the past months and years on the new moon, to support the Women of the Wall  in their right fight for dignity and religious expression.

This has become an immensely  important and complex symoblic fight for religious freedom in Israel. and it’s about to get more complicated.

 

As of two months ago the women can’t even enter this area with a prayer shawl, let alone wear one. Nor pray aloud.

 

And here I am today , a privileged Jewish male, free to pray as loudly as I want to, in my (‘It needs to be ironed” says my mother later) own talit worn any way I choose.

I can pray here freely – but actually I can’t.

How can someone pray in a place that is silencing the prayer of another?

I know this fight is right.

And when you think about it, the fight for religious freedom of expression is at the heart of the Jewish story – it’s the core of the Exodus saga and also found in this week’s Torah text – Bo.

From the get-go, Moses’ core demand of Pharaoh – Let My People Go – is not for freedom from labor- it’s for freedom to worship – or labor – for their own God.

let My people go,  So They Will Worship Me Exodus 10:3

 

The Hebrew word for ‘worship’ and ‘labor’ is the same – Avodah. The same word used to describe the slavery is the word used to articulate the demand for time off for religious freedom, a human dignity of choice of how to worship.

 

We always think of Moses as this great national liberator – and that does happen – but the initial fight is for religious freedom.   It isn’t clear if the demand to go worship is a pretense for escaping or a genuine plea for group bonding on religious grounds as  first step to national unity. Or all of the above. Either way Egypt refuses. And then it’s too late.

 

Mirror, Mirror, on the Western Wall: Who’s the Pharaoh here?

It’s also the Pharaoh, btw, past the locusts and down to the last two strikes- that finally relents to the Hebraic call for worship but on condition that only the men go. Moses refuses:  Everybody goes. Together. Ex. 10:11

Pigeons fly above us, someone quotes a poem by Yehuda Amichai about pigeons at the wall, and soon we will go home for bagels and coffee and a simple celebration and maybe one day this will all be something else and no prayers will be thrown into the trash.

And then I close my eyes again and try, and ask, for inner peace, and the courage to hope,  and  for all prayers to be prayed, here and everywhere – freely.  For all.

shabbat shalom

 

 

 

 

(*Now these personal petitions are trash. Do they still matter? Does the magic work if the notes are no longer  tucked in the cracks? does ‘it work’ if they stay?

and what does ‘work’  mean here anyway?

 

It works, we say, when something clicks right. Zeh Oved. And it’s the same, sometimes , with our prayers, true expressions of the soul that come from within, personal poetry, words cross our lips or written out by our fingers and tucked in a wall or talked to the stones or the sky. It’s like hitting SEND on a message you’ve crafted and are ready to send to the world. IT works when you’ve done your best to articulate your needs, request, suggestion, prayer. Regardless of reply, the rest will happen as it will.)

 

Amichai Lau-Lavie is the Founder and Executive Director of Storahtelling, Inc. creating sustainable solutions for life-long Jewish Learning since 1999. storahtelling.org

תשעה ימים באב/מסע אישי אל ירושלים של פנימה

עזרת נשים בכותל המערבי, ראש חודש אב: מבט מאחורי המחיצה

תשעה ימים באב/מסע אישי אל ירושלים של פנימה

א’ אב תשסב


א

ראש חודש אב ברחבת הכותל בירושלים.

שבע בבוקר. כבר חם. ילד עם פיאות ארוכות צועק עלי “עוכר ישראל” ומושך בציציות הטלית שלי, זועם על כך שאני מלווה את מנין נשות הכותל המתכנס כאן מדי ראש חודש. חודש טוב ישראל.

חודש חדש שיש בו מסע חדש.

מסע שמתחיל בתשעה ימים ובעצם מתארך 77 ימים – עד למוצאי שמחת תורה.

מסע שמתחיל בצער על חורבן הבית הקדוש ומסתיים בשמחת הסוכה שגם היא בבחינת בית, ובחינת דף חדש ותיקון חדש, שנתי. ימי הצער הם חבלי הלידה השנתיים של השמחה ממש, משרטטים ארמונות חול בדמיון, בונים את ירושלים של פנימה.

ב

בונה ארמונות חול עם ילדיי, על החוף בתל אביב, כמו שלימד אותי אבא, או אולי זה היה הדוד, באותו חוף.

בראשית – תעלות נחפרות אל עבר הגלים מהם יבואו המים שיעמיקו את התעלה שסביב הארמון ומן התעלה באגרופים קמוצים יובא הטין ממנו יכון הארמון או אולי זה מקדש. אחר כך נטיפי החול שיהפכו למגדלים וצריחים וצדפים שירצפו את קירותיו ושער ממקלות של ארטיק ודגל.

לפעמים נחרב הארמון בגלי הים הגואים אל החוף לקול מצהלות הילדים המתחלפות ביבבות צער למראה הארמון הנחרב. ולפעמים, נגיד אתמול, עוד יש זמן לבנות ארמון חדש  ויש רצון להלהיב אותם מספיק לאתגר של בניה מחודשת, מעשה התיקון.

בדרך חזרה לירושלים, לא רואים ירח, ובשולי העיר זיקוקין-דינור: ערב ראש חודש אב, תחילת ראמאדן, החום הכבד נשבר וברחוב רוחות נושבות יסמין. עיר ארמונות חול עתיקים שנחרבים ונבנים כל יום כמו הים.


הימים האלה הם ימי ארמון החול. שהוא היכל הקודש שנחרב ויבנה שנית. אבל עוד לא. עכשיו: תשעה ימי מסע אישי אל תוך החורבות.


“משנכנס אב ממעטין בשמחה” נכתב במשנה: היום מתחילים תשעת הימים שבהם על פי המסורת רבים גינוני האבל המובילים אל יום צום הצער של תשעה באב. ממעטים בבשר, בשירה, יין,  שמחות או אפילו כביסה. כשהייתי ילד נמנענו מללכת לים או לקולנוע וגם היה, אני חושב, איסור על טלויזיה. כבר שנים שאני ממעט בהקפדה על הימים הללו.  פילוסופית “די לבכות על חלב שנשפך”, מהולה בהסתייגות מהטון הדתי-לאומי עד לאומני  המעלה מקדש ומעלה כאב ומעלה פאתוס ומיתוס של חורבן על ראש שמחת המזבח הציבורי. וכל כך הרבה דיבורים נבובים של שנאת חינם. התקשיתי להתחבר אל האבל הזה למרות החיבור העמוק אל גלות השכינה וכאבי העם.


אבל השנה מרגיש אחרת: רוצה לחוות את תשעת הימים האלה כימי “איכה” ימי התבוננות בשבר, בנחרב – ולאו דווקא בסמל המיתי של בית המקדש של אלוהי היהודים שעלה בלהבות  או הזכרון המר, ההיסטורי, של תבוסה וגלות של עם נרדף– אלא יותר ברובד הפרטי, פסיכולוגי-מיסטי,דרכו   אני קורא את ימי החורבן כחוויה אישית אנושית המשותפת לכל אחת ואחד מאתנו. מי לא חווה, כך או אחרת, חורבן בחיים? אפילו השנה? עלבון החויה הפרטית, הקשה, של כשלון, הדרה, בושה, של ניתוץ הקדוש, אובדן המוכר והאהוב, גלות השכינה שהיא גלות הנפש. בדרך כלל אנחנו מתמידים להצניע את הצער הפרטי, למחות דמעות. אבל לפעמים יש לבכות על חלב שנשפך. יש ימים טובים לצער, ימים של חום גדול בהם עוצרים להתבונן פנימה, אל תוך חורבות ארמון החול שנחרב. אלה תשעת הימים.


לארמון החול הזה קוראים אצלנו “המקדש” וכל שנה אנו חווים את חורבנו בתשעה באב-  ונכנסים אל קודש הקודשים שבתוכו בעשירי בתשרי. המסע מצום ט אב  אל צום י תשרי הוא  המסע הפנימי מחורבן הקדושה אל בניה מחודשת של החויה הרוחנית של כניסה אל הקודש – אל לב הענין, מהות הקיום.


כך כל שנה ושנה, מעגל אינסופי של בניית ארמונות חול שנחרבים ונבנים מחדש. הזדמנויות לתיקון של כל מיני שברים – פרטיים וכלליים. שיפוץ כללי.

לא שאין על מה לעצור ולקנן בדאגה אמיתית על המציאות הפוליטית-חברתית של חירבונות לא קטנים שמהדהדת בחוצות ירושלים מאז ועד היום. אבל לא בחורבות האלו אני מבקש לקנן ולקונן השנה. אני מתבונן בחורבות המקדש ובכותל המערבי שבו נשבעתי להגן על המולדת וממנו סולקתי על ידי שוטרים לא פעם אחת בשל בחירתי ביהדות שוויונית ולא כאן משתהה בכמיהה לתיקון – לא רק כאן.


ג

אחרי תשעת ימי הצער, תעלה לבנה חדשה, ויתחיל חודש אלול ובו מתחילים לבנות מחדש את ארמון החול – תיקון החורבות של השנה הקודמת, בכוונה יתירה ובהתמדה של תיקון והזדמנות נוספת שיש הקוראים לה “תשובה” ויש “תיקון המידות” או “מסע הנפש” המוביל את הכפרה אל קודש הקודשים שבתוככי ארמון החול של הקודש ובמוצאי היום מתחילים לבנות את סוכת השלום שהיא בבחינת מקדש. מהצער אל השמחה. ואי אפשר באמת לזה בלי זה.


תשעה ימי אב של צער זיהוי  השברים

שלשים ימי אלול של התבוננות והתמדה

עשרה ימי תשובת תשרי של שיפוץ אינטנסיבי

שבעה ימי שמחת החג


ד

הבוקר עמדתי מחוץ לעזרת הנשים שברחבת הכותל, מציץ דרך החרכים של המחיצה בעוד נשות הכותל שרו בעוז את ההלל. אף פעם לא התפללתי כך, מאחורי מחיצה – זה שמציץ אל אלו המובילות את התפילה, זה שמנוע מלהשתתף – אפילו אם מבחירה. קבוצת נשות הכותל דובקת באומץ מדי חודש בחודש בקיום התפילה הזו ומתעקשות על מקומן ברחבת הציבור על אפם ועל חמתם של החרדים והמשטרה שמצלמת את כל תפילתן ולעיתים עוצרת מי מהן על תפילה ציבורית מדי או לבישת טלית. מאבקן מאבקי גם אם אני לא בטוח שרוצה להיבק כך, או כאן, על יהדות אחרת. בוודאי לא עוזר שהמבטא האמריקאי כבד כאן ושרוב המשתתפות ותומכיהם הם מהציבור האמריקני ובעיקר תיירים. אבל הבוקר הבנתי שוב הדרה מהי – צער חורבן מהו, מה זה להיות אזרח סוג ב’: מאחורי המחיצה, ואחר כך, בשיירה אל קשת רובינזון, דרך שביל צר, הרחק מהקונסנזוס ומכיכר העיר – איפה של”רפורמים” מותר להתפלל.

צער החורבן של יומו הראשון של מסע תשעת הימים: צער העלבון. גם ילד קטן שמעליב בצעקות “עוכר ישראל” הוא עלבון, וגם מיחצה שבחרתי לעמוד מאחוריה היא מחיצה החוצצת ומזכירה לי כמה רבות הגדרות והחומות והמחיצות שרבות והרבים המצויים מאחוריהן שלא ברצון או מבחירה.

וגם צער באובדן, החורבן של השייכות למקום הזה, לשריד הקדושה שנחמס על ידי לובשי השחורים.

לפני 25 שנה הושבעתי כאן, צנחן צעיר, על מזבח המולדת.

לפני 23 שנה, בערב תשעה באב הובלתי מכאן למעצר בעוון השתתפות במנין שוויוני שבו נקראה מגילת איכה.

מאז קשה לי עם הכותל, לא ממש מרגיש שכאן מקומי – עם כל הצער הקשור באובדן, חורבן, גלות, ריחוק, מחיצות, שנאת חינם.

אני מתפלל בירושלים של פנימה. לא זאת של מעלה וגם לא ממש זו של מטה – אלא זו שבלב, שגם בה – בי – דרוש תיקון גדול וגאולה.

הבוקר לא היתה אלימות בכותל, זולת החירופים. למיטב ידיעתי לא היו מעצרים. משפחות בר מצוה חגגו בתופים ושירה והמונים החלו מטפסים במעלה הר הבית ביומו הראון של הראמאדן. ניכרה נוכחות משטרה נרחבת. הלכתי משם, במעלה הר ציון, במסלול העתיק של השכינה שגלתה מחורבות ביתה, בעקבות העם שעדיין מחפש אותה ואת הקדושה השקטה שתחת כנפיה, ואני עם העם, מבקש נחמה ביום ראשון של מסע מצער אל שמחה. שבת שלום וחודש טוב ונשימה עמוקה.