אני לא תועבה: נאום בר המצוה שלי, 30 שנה אחר כך

(לבקשת הקהל – תרגום לעברית של הבלוג השבועי שלי על פרשת השבוע. תודה לגפן לביא על התרגום המהיר והמצוין.)

השבוע אני מציין את יום הולדתי הארבעים וארבעה, ופרשת השבוע,  אחרי מות – קדושים, היא פרשת בר המצוה שלי, שקראתי ב1982, בבית הכנסת בשדרה החמישית במנהטן.

הפרשה הכפולה הזאת מכילה ברכות וקשיים יחדיו: פנינים כגון “ואהבת לרעך כמוך” לצד איסורי מיניות שונים, כולל משכב זכר,, המוגדרים כתועבה – אז, ובמקרים רבים, גם כיום.

בגיל שלוש עשרה כבר ידעתי שמשהו קורה עם המיניות שלי ואני חושד שכבר ידעתי איך לקרוא לאותה אהבה שהס מלהזכיר שמה. אבל אני לא זוכר איך מה הרגשתי כשעמדתי על הבימה של בית הכנסת, מוקף בקרובי משפחה שהגיעו מכל רחבי העולם, וקראתי  מהקלף את הפסוקים המצווים על גזר דין מוות עבורי בגלל העדפות המיניות שאולי, ואולי עדיין לא,  כבר העדפתי במחשבותיי, בדם, בלב, או בד.נ.א או מי יודע מה ומאיפה.

אני חושב שהייתי מודע לאיזו שהוא מתח אבל הייתי צריך רק לחייך וללחוץ ידיים, לקבור את השאלות שהיו אצלי עמוק בפנים לעוד כמה שנים. וכך היה.

לאחרונה, בקשו ממני לכתוב פרשנות אישית קצרה על פרשת השבוע הזו,  כחלק מקובץ מרתק ויוצא דופן של פרשנויות אישיות על התורה שיצא לאור בסתו הקרוב.  הספר, שיקרא “אנסקרולד” או “מעבר לקלף” נוצר בקולקטיב היצירתי של רשת reboot, בהפקתו של ידידיי רוג’ר בנט הבלתי נלאה.

החלטתי לחזור לאותו היום ב1982, ולשים מילים, אחרות, בפי, שלושים שנה מאוחר יותר.

להלן נאום בר מצוה דמיוני, באדיבות עורכי הספר:

להיות לגבר: נאום בר המצווה שלי,  כעבור שלושים שנה

גדלתי בבית אורתודוקסי בישראל. כשהגעתי לגיל מצוות – באפריל 1982 – גרתי בניו יורק, ילד חמוד בחליפת פוליאסטר. קצת שמנמן, אולי. שיער בלונדיני כהה שלי מכסה פצעוני בגרות על המצח.

בלהיות אורתודוקסי יש יתרונות. קריאת פרשת בר המצווה שלי  בטעמים לא הייתה בעיה. עברתי את זה בקלות. האתגר הייתה הדרשה. היה כל כך הרבה שרציתי להגיד, אבל האנגלית שלי לא הייתה טובה מספיק, ובכל מקרה הנאום נכתב בשבילי על ידי דוד שלי, מחנך דגול, שהכין לי דרשה מאירת פנים וקצת שחוקה המרחיבה על חוקי צדקה.

שלושים שנה מאז, הייתי רוצה לחשוב שאם הבחירה הייתה שלי, זו היתה הדרשה שהייתי מעביר בבית הכנסת בשדרה החמישית במנהטן.

אני מדמיין את עצמי בן הארבעים ושלוש בחליפה שחורה וזקן קצר, עומד מאחורי אותו ילד בר מצווה שמנמן, בלתי נראה לכולם  -חוץ ממנו.

רבנים נכבדים, הורי היקרים, משפחה וחברים:

שבת שלום.

תודה שבאתם לחגוג איתי ביום הזה, בו אני נהיה לגבר. הרבה מכם באו  מרחוק מאוד כדי להגיע הנה. הורי ואני מעריכים את זה מאוד.

פרשת בר המצווה, אחרי מות-קדושים, עוסקת בחוקים והגבלות. חוקים, אני מבין, הם הכרחיים, בגלל שבלעדיהם דברים לא מתנהלים כמו שצריך, ואנשים יכולים להיפגע. הפרשה מתחילה עם אזכור  האסון שפקד את שני בניו של אהרון הכהן הגדול, שמתו מאש זרה בגלל שלא שמרו על החוקים, ולא נזהרו מספיק כשנכנסו לאהל מועד.

יש הרבה סוגים שונים של חוקים בפרשה הזאת. החוקים האלה, כפי שלימדו אותי, ניתנו לנו על ידי אלוהים כדי שכל אחד מאיתנו יוכל לחיות חיי קדושה, כחלק מחברה בריאה יותר.

התחלתי ללמוד את קריאת התורה שנתיים לפני אותה שבת, כשעוד היינו בישראל. היא הייתה מוקלטת על קסטה, אותה השמעתי אותה שוב ושוב עד שידעתי כל פסוק בעל פה.

בתחילה, לא ממש שמתי לב  למשמעות המילים.

אבל במשך הזמן התחלתי לשים לב יותר, והתחלתי לתהות על המשמעות של חלק מהחוקים, בעיקר אלו שעסקו באיסור ראיה של ערוות בני אדם.

בפרשה יש רשימה של קרובי משפחה שאתה לא אמור לראות בעירום. היא מופיעה פעמיים.

הבנתי ש”ראיית ערווה” היא דרך מנומסת ותנ”כית לדון על קיום יחסי מין. אבל לא הבנתי למה יש קרובי משפחה שנמצאים ברשימה וכאלה שלא. והיו לי עוד כמה שאלות על כמה מהאיסורים האלו.

המורה שלי, ר’ מוטי, לא רצה לדבר על זה יותר מדי. הוא אמר שאני אבין כשאגדל.  ביום שבו אני אהיה לגבר.

נדמה לי שהיום הוא  אותו היום.

אני לא יודע אם אני גדול כמו שהמורה שלי התכוון, ואם אני באמת כבר גבר, אבל מכיוון שנהייתי בן שלוש עשרה היום אני חושב שאני מספיק גדול כדי לשאול אתכם כמה שאלות על החוקים האלו, ועל אחד במיוחד שעליו חשבתי הרבה.

החדר דמם. אימי, למעלה בעזרת נשים, מסתכלת עלי במבט רציני ומוזר. אבי, בשורה הראשונה, מסתובב אל דודי שיושב לידו ולוחש לו משהו באוזן. הדוד מנענע בראשו, מבולבל.

אחרי הרשימה של קרובי משפחה שאת ערוותם אסור לגלות יש כמה חוקים נוספים שמתארים התנהגות מינית אסורה. אחד מהחוקים האלו אוסר על קיום יחסי מין עם בהמות. חוק אחר אוסר על משכב זכר – יחסים מיניים בין גברים. קוראים לזה תועבה. העובר על איסור זה נענש במוות.

דממה.

סליחה אם זה מוזר, ואולי לא מתאים או לא הדרשה שציפיתם שאני אדרוש היום. אבל לפני כמה חודשים, כשהלכנו הביתה מבית הכנסת, שאלתי את אבא שלי מה זה אומר להיות גבר, והוא אמר לי שלהיות גבר זה להיות ישר ולא לפחד מהאמת.

והאמת היא שחשבתי הרבה על האיסור הזה, וזה מפחיד אותי ואני מתבייש לחשוב על זה או לדבר על זה, אבל זה גם מבלבל ומרגיז אותי.

אני יודע שזה לא בסדר להטיל ספק באלוהים ובתורה, ואולי אני צעיר מכדי להבין. אבל אני לא חושב שהחוק הזה על התועבה הוגן, ואני לא חושב שמי שחוטא בו מגיע לו למות.

היום, אתם אומרים, אני גבר. אבל בעצם אני חושב שזה כבר קרה.

אני חושב שהפכתי לגבר לפני כמעט שנה, כשהתנשקתי בפעם הראשונה, והרגשתי כמו מבוגר.

נישקתי ילד אחד, חבר שלי, חבר שאני אוהב.

זה גרם לשנינו לפחד ולהיות מתוחים, אבל זה לא הרגיש מלוכלך, או לא נכון, או כמו תועבה, מה שזה לא. זה הרגיש קדוש, מה שזה לא יהיה. זה הרגיש נכון.

אל תסתכל למעלה. אל תסתכל למעלה. הפה שלי יבש. הלב שלי דופק מהר יותר משדפק אי פעם. אני מודע לכך שחיי אולי לא יהיו יותר כמו שהיו. אני ממשיך לקרוא את הדרשה.

אני לא תועבה. לא מגיע לי למות בגלל מי שאני אוהב.

אתם כולכם מסתכלים עלי עכשיו, ואתם לא מרוצים, אבל שמרתי את הסוד הזה, התועבה הזאת, בבטן מספיק זמן.

אם היום אני גבר, אז היום אני מספר את האמת ומתעמת איתה, כמו גבר. ואתם, שבאתם מרחוק ומקרוב, אם אתם אוהבים אותי באמת, עדיין תאהבו אותי, אני מקווה, כמו שאני.

אני יודע שהתורה אומרת שזה לא בסדר.

אני יודע שזה מאכזב אתכם, הורי ואחיי, משפחה וחברים.

אבל אולי התורה לא התכוונה למה שאני מרגיש, כי אני לא חושב – אני לא מאמין – שאלוהים חושב שאני מלוכלך, או חוטא, או תועבה. משום שכך שאלוהים ברא אותי, בצלמו, כמו שאני. אהיה אשר אהיה.

היום אני נהיה לגבר, ואני מי שאני, עם כל השאלות, והספקות, וההחלטות הקשות והאמת.

אני חושב שזו המשמעות של “להיות גבר”.

אני רוצה להודות לכם, הורי, שעזרתם לי כל כך הרבה בהכנות להיום, ועל שאתם ההורים הטובים ביותר שיכולים להיות. אני מצטער אם הפתעתי אתכם עכשיו, אבל אני מקווה שאתם מבינים. אני מודה לאחים שלי ולאחותי על שבאתם כל הדרך מישראל לרגל האירוע הזה ועל כך שאתם תמיד שם בשבילי.

כל משפחתי מסתכלת על הרצפה.

תודה על כך שהקשבתם, ועל שהצטרפתם אלי ביום החשוב ביותר בחיי.

שבת שלום.

אני סוגר את הקלסר ומעיז להסתכל למעלה. מישהו יגיד משהו? מישהו, בבקשה, יחבק אותי. אמא שלי בוכה. אבא שלי עדיין בוהה ברצפה. אל תשנאו אותי. בבקשה תגידו משהו.

ואני עומד שם, שלושים שנה אחרי, ומניח יד על עצמי בן השלוש עשרה ולוחש ברכות, “זה יהיה בסדר”.

שבת שלום.