יא אב

ביום שאחרי הצום שוב אוכלים בשר ושותים יין ואולי אסתפר היום, ןכבקשת בתי הקטנה אגלח את הזקן.  אולי. אבל היום שאחרי זכרון החורבן הוא רק יום אחד אחרי ועוד לא נמוגו שרידי הצער והאבק של החורבות בהם סיירתי כל הימים החמים האלה דבק בי ובשערות אפילו אם אגלח אותן אחת אחת. לא כל כך מהר נמוג יגון, במיוחד כשמדובר בירושלים של פנימה.

מה זה טרגדיה אישית? הכל מתחיל ביחיד. ודרכו הדרך אל היחד. סיסמאות, אני יודע, אבל זה השער אל התיקון.

אני חוזר אל שער הרחמים הסתום וצופה בפתיחתו. 

אז מה היה לנו? מה היה שווה המסע הזה של נבירה בקינות המקננות במסתרים? היתה פשטות של נגיעה במקומות האסורים והחשוכים וידיעה ברורה – ברורה כשמש שמאירה פתאם צינוק תת קרקעי  ומסנוורת  -שאין גאולה אמיתית, אין שחרור בלי שחור – לא יתרפא הפצע אם לא יזוהה הפצע ויטופל.

(לפני שנה נפצעתי ברגל, לא משהו רציני, פלסטר הספיק, אבל בכל זאת הזדהם, והתכער ובמיוחד כי כל הזמן גירדתי בפצע- העונג האיום של חיטוט בפצעים. בסוף לא היתה ברירה ושמתי תחבושת רק כדי שלא אגרד ושיחלים כבר העור. והחלים לפני חודשיים והסרתי התחבושת. אבל עדיין גרד, נעים כזב, מין עור חדש, ושוב, בלי דעת, גרדתי עד שהעור דימם ועכשיו שוב צריך לכסות רק כדי שלא אזיק לעצמי. כך, אני חושב, גם ההנאה המוגזמת מהסבל, וגודש ההתאבלות על מקדשים חרבים ושואות עם ומשברי לב ומחטטים ומגרדים בפצעים שוב ושוב – כמה ימי שואב וזכרו כבר יש לנו בשנה??? – וצריך לדעת להפסיק לגרד בפצעי העבר ולכסות ולהתגבר. עד כאן משל הפצע)

ובכל זאת –  בזמן התחום בקפידה – תשעה ימי אבלות – הרבה נתגלה לי בתוך הצער, כאילו בתוך מרתף עתיק גדוש ארגזים גנוזים של זכרונות וחפצים תמוהים מדורות רחוקים שעדין לחים מדמעות. שברים של זכרונות, ליתר דיוק. כמו קרעים מהגניזה הגדולה שחוקרים יושבים בכפפות לבנות ומיקרוסקופים לזהות את מהותם ומשמעותם ומי ומה ולמה. כמה קטעי צילומים שיש בהם רק אוזן וחצי חיוך. זיהויים קריטי להשלמת התמונה, להבנה של מי אני – למסע אל יותר אושר.

על ראש הר בראש פינה, בערב שבת חזון נתגלה לי שביב זכרון כזה, כואב, ישן, יושב לי בין הצלעות, ובדיוק במושב עמוד השדרה, שם נפלתי ונפגעתי בכיתה ה’. הו כיתה ה’! בית הספר ,סגולה” בבני ברק אליו עברתי באותה שנה, בנים בלבד, רבנים בשחור, הצלפת סרגלים על חוסר משמעת, טורים ארוכים במסדרונות בתפילת מנחה, תחליתה של תשוקה אסורה בבתי השימוש ובושה גדולה מתפשטת והולכת.  התחלתי לגמגם אז. התחלתי לגדל שערות ערוה.  קרו דברים. בתוך הבית שהוא חיי מציצים הזכרונות האלה של רגעים של התההות שיש בהם הרבה בושה וכלימה והדחקה של פחד שאני עדיין נושא איתי – חורבן הפנטזיות של מי אני עתיד להיות – מי שרצו שאני אהיה והידיעה המחלחלת אט אט לליבו ומוחו של ילד בן 10 שאני אחר ושונה ושזה מסוכן ואסור לגלות.  יש לי כאן עבודה פנימית מתבקשת – ורק מתוך הזמן שהרשיתי לעצמי לשהות בשדות הצער הגיח הזכרון הדורש גאולה. זה הזמן.

ביקשתי לנצל את ימי החורבן לחטוט פנימי בחורבות, להציץ בארמונות החול החרבים שבתוכי כדי לתת מקום לאלו שאקים – קודש קודשים של אינטימיות אמיתית, של כנות, אהבה עצמית על כל מי ומה שאני. כולל הפצעים, כולל התחבושות, וההתכוונות להפסיק לחטט בהם ולתת לזמן להגליד, לכאבים להתאוורר, לזכרונות להשתחרר, לילד השמנמן ההוא לקבל חיבוק של אהדה ואהבה והבטחה שהכל יהיה בסדר.

כי זה, למדתי, סוד גאולת השכינה, וגם סוד הצער: ביחד, קל יותר. יד תומכת בעת צרה היא כל שהאלוהות יכולה להעניק לנו וזה הרבה מאד.

ישבנו במעגל קטן בבוקר תשעה באב בתל אביב ולמדנו יחד את הזוהר לאיכה, געגועים לשכינה, לאמא שאיננה, לבית שנגמר, וידענו שהחברותא הזו היא היא התשובה לחורבן. המעגל, הקהילה, עין בעין, פנים אל פנים – קודש הקודשים זז וגמיש והוא המקדש שלא יחרב לעולם.

היתה בזה נחמה. היה שווה כל המסע הזה, שעוד לא נגמר.  כי בסופו של דבר – לא הייתי לבד.

ועל זה כתבה דליה רביקוביץ יפה כל כך – השיר שליווה אותי ביום הצום (ותודה למלילה)

היסטוריה של הפרט

דליה רביקוביץ

ליצחק לבני

תֵּשַׁע מִילִים אָמַרְתִּי לְךָ

אַתָּה אָמַרְתָּ כָּכָה וְכָכָה

אַתָּה אָמַרְתָּ: יֵשׁ לָךְ יֶלֶד

יֵשׁ לָךְ זְמָן ויֵשׁ לָךְ שִׁירָה.

סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי

לֹא תַאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה.

מַמָּשׁ לֹא הָיִיתִי חַיֶבֶת

לַעֲמוֹד בְּזֶה בְּמוּבָן אֶנוֹשִׁי.

בְּי’ בְּטֵבֵת הוּטַל הַמָּצוֹר

בְּי”ז תַּמּוּז הָבְקְעָה הָעִיר

בְּט’ בְּאָב נֶחְרַב הַבַּיִת.

בְּכָל אֵלֶּה הָיִיתִי לְבָד.

ועכשיו, אחרי המסע ולפני המשך ימי אב והלאה אל אלול ותשובה ותיקון ושיפוץ בין אדם לעצמו, לחברו, למקומו, לקהילתו – אני, חברי, מקומי, קהילתי – נחמה לא קטנה. לא לבד.
נחמו, נחמו עמי (חי) הקטן
מן החורבות
אל הפשטות של יום יום. ואל השמחה.
מסע תשעת הימים - שנאת חינם, קטטה בשכונה ומצעד הגאוה
This Thursday:Pride+Protest+Prayer+Hate+Heat = Full Moon in Jerusalem