למשפחת גוטמן נולד בן בשבת “חזון” שלפני תשעה באב בשלהי המאה ה19 וקראו לו “נחום” לכבוד האמונה שהנחמה תבוא לעם ישראל בתשעה באב עם בוא המנחם – המשיח. לימים יהיה נחום גוטמן לאמן חשוב וביתו בנווה צדק יהפוך למוזיאון קטן וסימפטי ובלתי משיחי בעליל, אבל מלא נחמות קטנות. היום בצהריים ביקרתי במוזיאון נחום גוטמן לראות את תערוכת פעימות הלב של כריסטיאן בולטנסקי וגם להציץ במבחר מציוריו של גוטמן. בולטנסקי מרגש תמיד. בתערוכה הזו מרצדת נורה חשופה בחדר חשוף מחוברת לפסקול הלב הדופק של האמן. ישבתי שם לבד על הרצפה כמו בבונקר אפל קשוב להלמות הלב של מישהו אחר, משווה לדופק של עצמי, תוהה על הפרטי כל כך – הלמות הלב הפנימי ההופך חיצוני כל כך, וחשבתי על הצער שלי, הפרטי, הנוכחי, שכמו החדר החשוך והחשוף הזה הוא גם סודי לחלוטין וגם ברור לעין ופומבי – לפחות לעין של מי שטורח להביט, לשים לב אל הלב. כל חורבן הוא בעצם כזה – מכלול של טרגדיות אישיות לחלוטין שמצטרפות בשל נסיבות גורל לקטסטרופה ציבורית. ויש גם את החורבנים הפרטיים באמת. כולנו מסתובבים עם חדרים חשוכים כאלה – על אש גבוהה או נמוכה יותר, ולעיתים נדירות מזמינים זה את זה פנימה: לראות, להקשיב, להבין ואולי לעזור בריפוי והחלמה. מהחומרים הללו עולה שירה, ובאה האמנות. אולי גם לטובת הכאבים הללו נוצרה הדת על שלל סמליה?
רסיס החורבן שהיום אני בוחר להביט בו – זה שבחורבותיו אני מבקר בזהירות נחושה הוא חורבן הבית שחלקתי פעם, פה בשכונת נווה צדק, מזמן, עם אהוב – חורבן הזוגיות והאינטימיות – צער הבדידות. זכרונות מתל אביב חוברים לאלו הדומים להם מניו יורק וירושלים. בתים שהתרוקנו.
גם מ,, איתה אני חולק מחשבות על המסע הזה מזדהה עם חורבן הבית הפרטי ומספרת לי שהחליטה לכתוב כל יום מכתב למישהו בחייה שקשור ישירות לנסיבות שגרמו להתפוררות הזוגיות. לא בעעס או בנקמה – אלא הזיהוי המקומות הכואבים, אמירת המילים שצריכות להאמר, עצב חשוף – לקראת שחרור ופרידה. תשעה מכתבים. תרגיל קשה וחשוב.
צרת רבים היא לא תמיד חצי נחמה. הולך בסמטאות הצרות ובשדרות הרחבות של תל אביב בלב הקיץ הזה, מודע ומודה לכל הטובות והברכות והחברויות שזכיתי להן, ומוקיר טובה ושמחה, ורואה שיש הרבה כמוני שהולכים לבדם בשעה לילית מאוחרת כזו ושמייחלים ליד שתאחז בידם. ומרשה לעצמי להצטער, לא להגרר לרחמים עצמיים – אבל לתת לו לצער מקום, זמן, רשות להיות. כמו כניסה, זמנית, למוזיאון הצער הפרטי. כניסה חפשית למנויים.
אני רואה שתי כתובות על הקיר שלוכדות את העין: “סילמן מת, המהפכה חיה” לא רחוק מ ” you are me now”
מה בין צער אישי לציבורי? איך כאב פרטי הופך לדאגתו – לאחריותו – של הזולת? מתי לא?
אין לו לכאב הציבורי מקום ללא הדאגה האמיתית לכאבים הפרטיים. מותו של משה סילמן, שהוגדר על ידי ביבי כ”טרגדיה אישית” הוא, נדמה לי, ענין ציבורי ולאומי בדיוק כמו מותם של חללי הפיגוע בבולגריה. אלה ואלה מתו על מזבחות מולדת, קרבנות של אלימות גזענות אפליה שנאה יאוש וצרות עין. ברור שלא זהה התאבדות לפעולת חבלה ולא מחאה של איש פרטי ונטילת חיי עצמו מול חללים חפי פשע בשדה קרב פוליטי – אבל בכל זאת – כשמעשה המוות הופך לנחלת הכלל כמו כל הללו – הכאב האישי והפרטי ממחיש לנו ומדגיש את מה שאנחנו מרגישים כציבור וצריכים להרגיש כקהילה בעלת אחריות כלפי כל חבריה. ברור למה הממשלה מתנערת מאחריות כלפי סילמן ומאמצת את קרבנות הפיגוע. חבל שבמדינת ההפרטה אין חמלה לזעקת הדל באשר היא. אבל דווקא הההפרדה הזו מדגישה לי – ואולי תדגיש לאחרים -כמה בסופו של יום הצעקה היא תמיד צעקת היחיד – הטרגדיה האישית היא הקובעת, התובעת תשומת לב וניחומים, ורק תשומת הלב לצרכי היחיד היא המעצבת את חווית היחד ובונה או מערערת חברה בריאה. או חברה מסוכסכת שרבים בה היחידים המבודדים זה מזה ורבות בה החורבות וההפרטה פורטת על נימים של שגשוג ומפקירה את הדורשים ניחומים לבדידות וערירות ויאוש. ועל אלה אני בוכיה.
ממשיך במסע תשעת הימים, חושב הרבה על סיבות הבדידות האנושית והכמיהה ליחד – לחלוק אינטימיות כלשהי עם הזולת. וחושב על איך בעיר העברית פגשתי בשבת גם את הבדידות וגם כמה נסיונות נהדרים לגשר עליה – שלש חוויות פולחן יהודי מחודש שנוצרו בין השאר כדי לחבר אנשים זה לזה ולמשהו גדול יותר ומשמעותי בחיים – נקרא לזה “הויה” – הענין פה הוא לא סגידת האל – הוא בעיקר יצירת אינטימיות בין אנשים.
בערב שבת, בבאר מול דיזנגוף סנטר, פרט גל פרידמן על גיטרה, מלווה בזמרת נהדרת, כינור, תופים וחיוך מתוק, מוביל את הקהל בקבלת שבת “לייט” – מבחר מצומצם של שירים/תפילות בהשראת מחנות הקיץ של התנועה הריפורמית בארה”ב, בעיבוד מקומי מדליק ובמיזעור משמעותי של נוכחות האל לטובת החויה המחודשת של “נוכחות כאן ועכשיו”, “הפסקה ממרוץ העבודה הלא פוסק” ו”הקשבה לקול הפנימי.” shabbaTLV היא הפקה עצמאית ומענינת מאד – אחד מהפרוקטים היהודיים-עבריים שצצים בישראל ומצביעים על צמא אמיתי לרוחני – ולקהילתי. אפילו עם האזניות שענדנו כולנו – בסגנון המסיבות ה”שקטות” – היה חיבור אמיתי ומרגש שעיקרו במוזיקה ובתיווך העדין של גל.
בשבת בבוקר, במרכז קהילתי קטן ברחוב רש”י, אור זוהר וחבורת נגנים בקהילת הלב המשויכת עם הזרם הרפורמי פותחים את הלב בתפילת שחרית מבוססת על עיקרי התפילות, תערובת של לחנים מיובאים מארהב ופיוטים מקומיים. הקהל מבוגר יותר משל זה שאצל פרידמן, וקבוצת תיירים מבית כנסת בניו ג’רזי מצטרפת. זוהר עובר בקלילות מעברית לאנגלית ורוב הקהל מצטרף לשירה – הלימוד המשותף דרך קריאת התורה וסיפורם של בני ראובן וגד שפורשים מהציבור לטובת שדות מרעה ירוקים יתר בעבר בירדן המזרחי נוגע בשאלה הבוערת: איך אפשר לשמור על ייחוד וריחוק זה מזה – ובכל זאת לשמר סוג של ערבות משותפת?
ואחרי זמן ים פרטי את הסעודה השלישית אני מקיים בקהילת סיני -שביתה מוכר לי היטב ברחוב בוגרשוב, מותיקות הקהילות המסורתיות בישראל – עם רבה חדשה ודינמית – נטלי לסטרג’ר. המנין מתמהה לבוא – תפילות המנחה כאן הן תופעה מתחדשת – אבל כ15 מתפללים מתקבצים, מבוגרים ברובם, שני סטודנטים צעירים מפולין, ונטלי פוצחת בתפילת מנחה שכמו יצאה בדיוק מסניף בני עקיבא בו גדלה – זולת העובדה שאשה משמשת שליחת ציבור ומזכירה גם את האמהות ולא רק את האבות. לסעודה השלישית הסבנו יחד סביב שולחן ואת ההבדלה היא עורכת בנוסח ספרדי ירושלמי מקסים במיוחד.
סביב השולחן אני מזהה את פניה של הבדידות – וכמה שמחה וצורך יש באירועים כאלה, בחסות מוסדות הציבור, שדואגים להפיג את צער הלבד ולהביא אותנו יחד. מנין לפחות של שוחרי שיחה משותפת. מקדש מעט – שיש בו הרבה. ויש בו נחמה. וזה הרבה מאד. ככתוב בדף המקורות שחילקה נטלי ב”סיני” ובו גם שירים לקראת תשעה באב, כמו זה של רחל שפירא: “ולכאורה עסקנו בשלנו…רק בשלנו..בלא לראות גדולות ונצורות… לפעמים אני, לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה…”
