ערב פסח, תשע”ב
“וירא בעונינו: זו פרישות דרך ארץ כמה שנא’ וירא אלהים את בני ישראל, וידע אלהים.” (מתוך ההגדה של פסח)
בשנים קודמות לא שמתי לב למילים האלו, ודווקא השנה אמרו לי: דרשני.
מה היא פרישות דרך ארץ? מאמר חז”ל זה מופיע גם בגמרא ומפורש כהמנעות מיחסי מין. במצרים נגזר גם על הביאה, ולא הותר איש לבוא אל אשתו מקוצר רוח ועבודה קשה.
על פי אגדה, גזר פרעה על הזכרים ומחשש הריגת בניהם גזרו מנהיגי העם על הפריה ורביה
בכלל. פרישות דרך ארץ.
עד שבאה מרים והמתיקה גזרה והחזירה בעלים אל חיק נשותיהם
עד שבאו נשים והמתיקו סוד עם אנשיהן ועוררו אותם אל אהבתן
ואל האינטימיות והביאה וההולדה שהיא הנצחון על מרורי העבדות והיאוש.
פרישות דרך ארץ לא רק בעניני פרו ורבו עוסקת אלא במניעת אהבת בשרים קדושה שהיא נחמה שהיא בבחינת “וידע האדם” שהיא בבחינת “וידע אלהים”. וצ”ע
ואני
מן המיצר קראתי יה
עונינו
זה עוניו של הלב, עינוי הכמיהה, בושת הבדידות
והפרישות
שבשל אהבתי את בני מיני דרשו ממני רבותי לקיים
ויש הדורשים עדיין
וזו היא מצרים, מקום צר של צרות עין
מי המבקש למנוע מבני אדם מנהג דרך ארץ של חיבה ורוך מונע אהבה ואחוה ושלום ורעות וחירות, ומונע תורה
שנאמר תורה עם דרך ארץ ולא עוד אלא שדרך ארץ קדמה לתורה
וירא אלהים וידע אלהים
כן יהי רצון
שנדע מתוך היותנו בצלם אלהים כי יש ראיה ויש ידיעה ויש הבטחה שנצא כל אחד ואחת מאיתנו מתוך מיצרי הפרישות והאשמה והבושה
ונצא מעבדות לחירות כבימים ההם בזמן הזה
ביד חזקה
ובזרוע נטויה
ובשמחת חג
ושלום ורעות
