צום בראש השנה (ועוד דרכים לקידוש הזמן)
מחוץ לחדר השינה של אימי יש גזע גדול שנגדע. עץ האורן כבר היה קשיש וחולה כשעברו הורילבית הזה לפני כשנה ונדרשו לכרות אותו. הבוקר קוראת לי אמא לחצר האחורית ומצביעה על הגזע – נרקיסים לבנים פורחים ממנו, זוהרים בשמש החורפית, וסביבם פקעות אחרות של פרחים שאמא שתלה בסתיו מתחילות להראות סימני חיים בציפית מוקדמת לאביב, אבל בדיוק בעיתוי הנכון.
״רציתי שיראה אותם כל יום כשהוא חוזר הביתה״, היא אומרת בשקט, בגעוגע לאבי שנפטר לפני שלושה שבועות.
אמש סיכמנו את ניסוח המצבה, כולל המילים ״אוד מוצל מאש״, פתגם מקראי שמתמצת חורבן ותחיה ומסכם את מורשת אבא כמו פרחים פורחים מעץ מת בבוקר חורף ירושלמי ושטוף שמש. נבואות נחמה של טרום קיץ.
לאבל, כמו לפרחים, יפים בקרים של שמש, חיוכים קטנים של תקוה, סיבות טובות להרים מבט מהגדוע ולהתחיל עונה חדשה, שוב, מבראשית.
הרגע הפרטי הזה מתרחב אצלי, כמו הטבעות המתעגלות בגזע הכרות, ומקרקע אל המציאות שמעבר לגן הקטן הזה וימי השלושים שעדיין לא תמו. הימים האחרונים האלה של 2014 מעלימים את השנה כמו גלי הים בשפל ואפשר לזהות את גאות הגלים המתכוננים להסתער אל חופי חיינו.
״בואו בעדינות בבקשה״ אני מבקש מהגלים בעודי עמוד עטוף טלית של אבא בתפילת שחרית. (טלית הצמר המוכרת ניתנה לי בירושה, יחד עם תיק הקטיפה הכחול ועליו אותיות שמו, שי מאמא ביום הולדתו ה50.)
ימי סוף השנה הם ימים נכונים למבט לאחור. בפייסבוק מעדיפים רגעים יייצוגיים ואהודים במיוחד וזה נחמד אבל עמל האסיף, הוקרה, ניתוח מה שהיה וכוונה למה שיהיה לעיתים קרובות עוסק ברגעים הפרטיים יותר שלפעמים אנחנו לא חושפים עם הזולת בכלל. הרגעים הסמויים האלה הם לעיתים קרובות אלו בהם טמונים זרעי העתיד המופלא ביותר שצפון לנו, כמו נרקיסים פורחים מתוך ביצה או גדם.
ומאחר שסטטוס האבלות מונע ממני לחגוג בערב השנה האזרחית, מה שבמילא לא התחשק לי במיוחד השנה, אתכנן השנה לקיים טקס אישי של זכירה.
אלגוריתם פרטי של רגעים משמעותיים – רשימת העשרה המובילים, פסק זמן להערכת מתננות הזמן בהשראת תמונות ואנשים ורגעי שיא שפל מתועדים במשבצות יומן, שעה-שעתיים – לחידוד ההוקרה והתודה ולקראת עוד דף חדש.
מה למדתי השנה? מה נוסף, אבד, מה הושלם, מה נשאל? טקס פרטי, שעה-שעתיים, או אולי עדיף בחברותא עם מי שמכיר מספיק – דואט זכרונות, מביך בפוטנציה אבל עם יכולת להעמיק את משמעות החויה.
יוצא שעל פי לוח השנה העברי יום השנה האזרחית השנה הוא יום צום עשרה בטבת.
ביום זה, במאה השישית לספירה, החל המצור הבבלי על ירושלים, ואחריו כיבוש, חורבן וגולה.
מינורי אבל נזכר, המשיך צום העשירי לשרוד בקרב יהודים עד שבאו רבני ישראל ב1950 ושינו את משמעותו: ההיום הוכר גם כיום הקדיש הכללי עבור כל הנספים בשואה שיום מותם לא נודע ולא באו בקבר ישראל.
בינותם אם-אבי: חיה-הלנה לאו לבית פרנקל תאומים שגוועה במחנה העבודה ראוונסבריק בגרמניה, מתישהו באביב 1945, זמן קצר לפני השחרור.
בכל שנה היה אבא אומר מדליק נר זכרון ואומר קדיש.
השנה נדליק את הנר ונאמר קדיש עבורו, ועבורה.
היא נולדה בראשון בינואר 1900.
זכרונם לברכה
השנה אצום ולא אחגוג, אדקלם את מילות הקדיש בשבח מסתורין החיים והמוות, כפי שקבלתי על עצמי לדקלם מדי יום במשך רוב שנת 2015 הבאה עלינו לטובה.
הפרחים שמציצים מהגזע הגדום משמשים היום תזכורת לאומץ הדרוש להתחיל מבראשית של פעם מחדש, עם פחות פחד ויותר אהבה, נכונות לא להחמיץ את הרגעים הקטנים של יום יום בעיסוקי שווא.
הכאב והצער יבקרו את חופינו יחד עם גלים נהדרים של שמחה בשנה הקרובה. חופים רבים וערבים זה בזה – אנחנו לא איים בודדים, אלא רצועת חוף אחת ארוכה ומשוננת שיגון האחר ושמחתו קושרים בה לאלו שלי, כל אחד בעיתו.
אילו זרעים של תקוה ואומץ אזרע בנפשי סביב הגדמים של הפחד שאני נושא איתי, זרעים כמו אלה שאמא נטעה סביב האורן המת בציפיה נבונה לאביב?
מה הכוחות, התקוות, הבחירות הנכונות, מי האנשים עימם אאחוז ידיים ולבבות בשנה הקרובה לתועלת צמיחה אישית ולטובת שיתוף כוחותינו בשירות הטוב הכללי?
אנא, ברוך, גלים יקרים, בואו אל חופינו.
פחות ביחידות, יותר במודעות של יחד, בואו ננטע השנה את יער חלומותינו נועזים והנעימים במיוחד. איפה עוד נתלה את הערסלים בהם נוכל לנוח?
אני מאחל לעצמי ולכולנו שנה שיש בה חיוכים רבים ומשמעות, צומות ושמחות, הפתעות ברוכות ומעגלים מתחזקים של הדדיות.
לחיים
עמיחי
