עברית – בהמשך
I’m thinking today about grudges and forgiveness and why it’s so damm hard.
I’m at some fancy cafe on the Upper West Side, and as I sit down, still early in the morning, for a poached egg and coffee, a waitress drops the menu on my table and turns away at once, no good morning, not even a smile. Her back is frowning. My inner privileged Diva is fuming -what kind of service is this? Why am I made to feel like a burden on your precious time when I’m actually a client, a patron of this place that you work for? And just a person here to start a day?
But I say nothing. Take a deep breath and realize that something else is going on here, and who knows what reasons she has for being miserable that have nothing to do with me. Forgive her, and maybe even try to smile bigger and make her smile too? Maybe her caffeine didn’t kick in yet. Here comes mine. Smile.
Easy enough example. But what about the bigger burdens in my life? The people who in this past year have crossed over from the list of friends to that of foes? or at least – no longer closer? How do i manage the frowns of these people in my life?
I don’t want to carry this dead weight of anger, disappointment, hurt.
I’d love to have a clean slate where all past wrongs are acknowledged and respected even if no peace has been achieved. I know some rifts take longer to heal, and some never do.
I want to take stock of this list in my life right now, and figure out how to make things better or at least how to live with the loss.
I made a list. Some years its longer, some not. This time there are four people in my life with whom I parted ways this past year for various reasons – love gone sour, collaboration derailed, major breach of trust. There were a few others but I’m glad to say that I reached out and was able to at least gain closure. But these four linger – when I think of them, or their names come up in conversation with mutual friends – it’s awkward, and sometimes worse.
What to do?
Is it as simple as swallowing pride and ego and send them each a note with 1. a sincere wish for a happy new year, 2. an expression of regret for our falling out – no blame or details. 3. and an invitation/wish for some possible conversation – check in in future if possible?
Is it that simple? So why is it so hard to do?
I’m going to try writing one of those notes today.
בבית קפה ניו יורקי מוקדם בבוקר, מלצרית זעופה שומטת תפריט על השולחן ומסתלקת. ממש מעליב אני חושב לעצמי
ככה מתייחסים לקליינט? זעף על הבוקר? כמעט משבשת לי את מצב הרוח אבל אני נזכר שבעצם צריך סבלנות ולך תדע מה עבר עליה הבוקר וזה לא אישי בכלל גם אם לא נעים במיוחד
כשהיא חוזרת אני משתדל לתפוס לה את העין, לחייך במיוחד ולשאול מה שלומה לא בדרך הניו יורקית המזויפת אלא באמת
זה לא ממש עוזר אבל יש שיפור והסליחה הפנימית מחלחלת יחד עם הקפה
לא תמיד פשוט לסלוח לזולת. כמו רבים מאתנו, אני משער, גם אני מסתובב עם רשימה של אנשים שפעם אהבתי והייתי קרוב אליהם ומשהו קרה ונקרע בינינו
מה עושים עם מערכות היחסים השבורות האלה? חלק רציניות וחשובות יותר – גירושין וכו’ וחלק משמעותיות פחות אבל עדיין תופשות חלל בחלל הפנימי שלנו ומוצצות אנרגיה חשובה ונדרשת להחלמה ולבריאות הנפש
בלי להיות אופטימי מדי – יודע שלא כל שבר ניתן לאיחוי ובטח שלא מייד
אבל בכל זאת
בטווח האפשרי
מי אלה שבשנה האחרונה נקרע בינינו קרע ומה אני יוכל לעשות לגבי זה
גם אם הייתי לכאורה הקרבן ולא זה שצריך לבקש סליחה
איך מתפעלים את עקרון התשובה האמיתית ומנסים לגשר על השבר?
יש לי רשימה. ארבעה אנשים שצצים לי בתודעה בהקשר הזה. אולי יש יותר שהדחקתי היו עוד שלושה אבל פניתי אליהם בזמן האחרון לאיחוי – ולו חלקי ולשמחתי זה בדרך
אבל הארבעה האלה זה קצת יותר מסובך ועצוב – אחד בגלל אהבה שנגמרה, שני בענייני עבודה, שניים נוספים בענייני אמון שנסדק מאד
טעם מר בפה
מכיר את כל תיאוריות “בן אדם לחברו” והמקום בו עלי להיות לפנים משורות הדין
אבל זה נורא קשה
רוצה לכתוב פתק קצר לכל אחד מאלה ובו:
- איחולי שנה טובה
- הבעת צער על הצער בינינו – לא אישום, לא אחריות – רק הבעת צער
- תקוה ולו אבסטרקטית שנוכל לשבת יחד ביום מן הימים ולשוחח ולסגור מה שהיה ואולי לפתוח משהו חדש
- וזהו
אז למה כל כך קשה? ומה עוד יהיה שווה לכתוב או לעשות כדי להקל את המשקל העודף מהלב ולהתחיל עם שיר חדש את השנה הבאה?
