Jacqueline: (rusted metal case)
it’s nonsense to be jealous of water

Amichai: Rust is more patient than water. And hope is more patient than rust. like water, hope’s always there, dripping from faucets, flowing in rivers, ever-present emotion; Sometimes there are droughts. But hope can also be a a choice, a conscious action, leap into unknown waters or a step strong into a red sea not yet divided, against the odds.
Rust is like the scars of time, and when rusty ruins rise from murky waters they remind me of how deep hope really is, the simple hope we got inside that something good will eventually happen, and how that silent hope never stops growing, like rust, like water, always always going, on.
This is perhaps post party blues: lots of blue and whites, leftovers of a packed 48 hours of public and private rituals, religio-national-converstaions, and toasts, and treats, and tears, and standing up to sing HaTikva three times in the last 24 hours alone.
(It’s not like i don’t get emotional. I still do. Even the third time today, I get choked up towards the big finish. But, as Chancellor Eisen said at JTS today – changing one or two words could really help upgrade this anthem and make it possible to all Israelis to sing it regardless of their religion. It would make it much easier for me to sing with honest pride. Leave the title, the message, the essence – as an honest sign of hope-in-action and a real commitment to change for the good. )
Tonight is 20 of 50, yesod of tiferet the the firm root and trunk of the tree of love. And into that tree trunk I want tonight to carve one word, sharp like a knife no longer rusty, a clear reminder to bless what’s working, gather the broken, and cut the crap: an active commitment to wake up daily with ‘Tikva. “
חלודה יותר סבלנית ממים והתקוה סבלנית משניהם. כמו תקוה גם מים נמצאים תמיד ברקע, בצנרת בתאי הדם ושאין אז יש בצורת וכולם יודעים – כמו תקוה
חלודה היא הצלקת של הזמן וכששרידים חלודים מבצבצים פתאם במים הם מזכירים לי את אורך הרוח
של התקוה שכל הזמן נושמת מתחת למים וצומחת בנחת כמו החלודה
פוסט זכרון-עצמאות-יומהולדת 48 שעות עמוסות של חגים וטקסים וכוסות יין ועוגיו כחול לבן וריגושים ודיונים חשובים וברכות והתקווה, שלוש פעמים ב24 שעות
זה בכל זאת לא מעט
וזה לא שאני לא מתרגש בהתקוה, סוג של, כן, אפילו בפעם השלישית היום, לקראת הסוף מיד, אבל אם( לצטט גם את פרופסור אייזן היום – אפשר בהחלט להשאיר את הכותרת ורוב המילים ולשמח את כולם, ובוקאי אותי, שיוכל לשיר כישראלי המנון שייצג יותר כון את כל אזרחי המדינה – גם אם לא את כל שוחריה עלי אדמות. יותר תקוה, פחות התעקשות על מה שכבר מחליד ומתהווה אחרת
תקוה אקטיבית – החלטה לקוות שיהיה טוב ומולח יותר ולקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב, וכו וכו
ספירת 20 בדרך אל ההר, יסוד התפארת – שורש עץ האהבה והחיים ובגזעו חורט בלהב חד ככונות טובות שכבר נוקה מחלודה, מילה אחת של נחישות עיקשת ונאיבית מאד: “תקוה”-ודי
day 19 of 50: Two Tier Cake, Tear & Joy!
day 21 of 50 The Regal upon Rage