Jacqueline: of course I’m short-sighted

Amichai: Imagine looking at the world through a single lens, forgetting that the glasses are actually broken and that once both lenses were as one, as, perhaps, all things are meant to be? How long has it been, this seeing the world through the lens of being solitary, single?
A single lens is not unlike a single sock surviving yet another laundry cycle, aching the loss of its partner, vividly awaiting the return. But this is about eye-sight, about vision, about eye, about I: Squinting. Compensating. Working extra hard to see, to be, to smile at people while not exactly sure who and why; to read reality in full detail when actually half is blurred by absence, by loss.
This seventh day of this count towards completion comes in gently as Passover passes over into Sabbath. Here in Jerusalem the Greek Orthodox Church bells echo somber memory of Good Friday’s horrible death; Muezzins sing for prayer from the nearby mosques; Hasidic souls complete the Messianic Feast that ends the holiday and rush towards another the Sabbath Queen’s prayer, and another festive feast. And if you look closely, later at night, after the Sabbath feast, wearing the one-lens of recognition of absence you will see the ones who walk home alone, belly full and heart aching: single, or divorced, or widowed, foreign caretaker, visitor, lone soldier, unhappy spouse: nod slightly at each other as we’ve been secretly taught: smile and wave, shabbat shalom, carry on, hoping. Tomorrow is another day.
This first week’s over. Malchut of Yesod: The Majesty of Kindess, Her Majesty – the divine presence, the closest on this earth that we feel the touch of Her Eternal Love: She, according to those Hasidic souls, is also in exile, also alone for six days each week, yearning for the union with her loved one, her other half. They meet on the Sabbath, and then it’s Shalom – whole, peace. She knows, and she comforts, and with her we walk, all brokenhearted, counting each day all the way to completion, seven cycles of seven, yes, with hope, squint, and smile, and wave: shabbat shalom.
דמיין את העולם דרך עין אחת בלבד, משקפ יחיד, בשכחת הידיעה שפעם היו פה שתיים: שתי עדשות שתי עינים, חוברו יחדיו. כמה זמן כבר התרגלת לראות את העולם דרך עין אחת בלבד, יחיד, בודד, משתדל כך כך לפצות על אבדן הראיה המלאה באומץ ובערמה?
די דומה לדימוי הזה של גרב בודדה ששרדה את הכביסה ובת זוגה אבדה לה. הו הכמיהה! התקוה שהיא תשוב, ובינתיים, מבוישת בפינת המגירה. מה תועלת לגרב בודדה בעולם של שתי רגליים?
ערב שבת בין השמשות בירושלים, ערב שביעי לבפירה הזאת אל עבר השלמות, מודע לשברים. פעמוני הכנסיות מהדהדים את הצליבה הכאובה של המושיע, ומואזינים מלטפים בקריאתם אל התפילה. מתוך בתי הכנסת נשמעת שירתם של חסידים המסיימים את סעודת המשיח והולכים לקראת כלה, לקראת מלכה. יוצר מאוחר, בשעת לילה מאוחרת, שים לב, חמוש במשקף אחד בלבד של מודעות לעצב, לאלו החוזרים הבייתה יחידים מן המשתה: יתום וגר ואלמנה, גרושה ורווק, עובד זר ומבקרת ערירית ונשואים לא באושר וחייל בודד. יש המזהים ומברכים בחיוך או בהינף יד: שבת שלום, ויש העטופים עכשיו בצערם.
ערב שבת ראשונה על עומר: מלכות שביסוד. שבת המלכה בה החמלה והיופי, היא היא שכינה, האלוהות הקרובה ביותר אל החוויה האנושית, והיא היודעת מכאוב וגלות ובדידות וכמיהה. על פי הקבלה כל השבוע היא בבדידות ובשבת מתאחדת עם אהובה. וכן חוזר חלילה. שבת – שלום. היא יודעת והיא מנחמת ותנחם את כל שבורי הלב וחצויי המבט במסע הזה של שבע שבתות, עבדי שמן משוחררים בדרך אל ראש ההר, ממצמצים ומתאמצים בעין אחת ובלב שיש בו מקום לעודו לתקוה ובחיוך ובברכה: שבת שלום.

6 0f 50: Relic on the beach (what can I leave behind?)
gather the broken: week 1 of 7: chesed - check.